אני מבינה שרוב הזמן אני מתבכיינת על שטויות,

כל פעם מוצאת תירוץ אחר שיסביר את המצבי רוח שלי

דיכאון של חורף או דיכאון של קיץ או דיכאון של בצפר או של חברים

וכשאני לא מוצאת תירוץ אני בכל זאת משכנעת את עצמי שיש אחד כזה.

כי חייב להיות תירוץ.

ולמרות הכל אני לא מרגישה שאני מתבגרת

שאני נשארת אותה ילדה כמו שהייתי לפני שנה.

אולי מבחינה חיצונית התבגרתי ואולי גם קצת בגישה

אבל ההתנהגות היא אותה התנהגות

והמחשבות הן אותן מחשבות

וההתבכיינות נשארה אותה התבכיינות, שרוב הזמן גם בלי סיבה.

אני מיואשת מהחוסר וודאות הזה.

לקום בבוקר ולדעת שאני מסומנת בתור סימן שאלה אחד גדול.

אני לא יודעת מה הולך ומה אני צריכה לעשות כדי להיות מודעת לכל העניין.

תחושות בטן שמציקות לי, שההסטוריה יכולה לחזור על עצמה.

ותחושות בטן אף פעם לא טועות.

You'll make it up, you'll tell a lie

Pretend your'e real, go on and try

Praise yourself. It's all ok, it gets easier, it gets easier.

So take your pills, blur your life

Forget you were ever there, and enjoy the ride

And bite your lip, swallow your pride

How long has it been for you, since you felt alive?

To wave, goodbye.

To wave, goodbye.