טוב, אז אני יודעת שלא כתבתי חודש וחצי.
הרבה קרה בזמן הזה, יותר מדי.
בתקופה מאוד מבולבלת עכשיו. לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
שבעה וחצי חודשים בהוסטל.
תיכף אזכרה לרן- השנה.
רצונות חדשים, או שלא.
הכל כל-כך מבלבל. צריכה הפסקה מהכל אבל אי אפשר.
צריכה הפסקה מהחיים.
התרשו לי קצת להתבכיין?
מאז הפרידה משלומי, אפילו קצת לפני כן אני די מדוכאת. מין הרגשה כזאת שעוטפת אותי כל הזמן. התנתקתי מכולם כמעט. משהו שהוא די נוראי בשבילי, אני לא מסוגלת להיות לגמרי לבד. אני לא מתקשרת לאף אחד אחד, וכמובן שזה אומר שאף אחד לא מתקשר אלי. לא התחברתי לאינטרנט במשך חודשיים {נראה לי}. לא עשיתי את זה מתוך החלטה כלשהי, פשוט זה קרה לי נורא בטבעיות. בגלל העבודה האינטנסיבית שבה אני עובדת, שלוקחת ממני המון. ומי שמתקשר רק איתו אני מדברת.
אתמול הגעתי לבית של ההורים בר"ג אחרי 3 שבועות שלא הייתי שם. כמעט כל הזמן רבה איתם לכן נמנעת מלהיות שם. ואם אני כבר שם אז לשמור על פרופיל מאוד נמוך.
האמת היום קצת פינקתי אותם, הכנתי סלט ירקות לארוחת צהריים עם רוטב מיוחד לסלט והכנתי צלחת מיוחדת לחומוס כמו שמכינים במסעדות. ומחר אני מכינה פשטידת פיטריות המיוחדת שלי {לא כ"כ מיוחדת, אבל אני מכינה אותה}
בזמן האחרון , בעצם מאז פורים בערך. התחלתי עוד הפעם להיות בקשר עם ליהי הבלונדינית {שוב} מה שמאוד בילבל אותי. כי אני לא יודעת מה קורה. אני נמצאת בצומת דרכים עם כל כך הרבה אנשים שזה נוראי. בשבילי זה הרבה אנשים. אתמול אנחנו יצאנו לאכול. והיה ממש נחמד. אני עדיין מרגישה את רגשות ה- you know שהיו לי בקיץ. לכן זה מבלבל. והאמת שהקטע שיש ביננו עכשיו הוא דווקא נחמד.
מיד אחרי הפרידה משלומי התחיל משהו ביני לבין קלרין, אתם יודעים thingie שכזה. ואני fucking לא יודעת מה לעשות. אני והיא כמעט ושכבנו. כמובן שגם זה מבלבל אותי. כי אני צריכה לצערי הגדרות בחיים. אחרי כמה זמן שיש לי משהו עם מישהו אני צריכה להגדיר את זה. והתמזמזנו כמה פעמים. וכל פעם שאין אף אחד אנחו מתנשקות. זה בכלל מסובך כי אנחו עובדות יחד ונמצאות במקום שרכילות עוברת בשניה. וצריכים להיות ביננו אך ורק יחסים מקצועיים. הדברים האלו קורעים אותי. כי המון פעמים אמרנו שאנחנו אחת של השניה.
ואני שבעה וחצי חודשים בהוסטל. והאמת קצת קשה לי עכשיו. כלומר המשמרות עוברות חלק ובלי בעיות עם המדריכים, אבל שמים יותר מדי משמרות. ואני, עייפה ורוצה לצאת מההוסטל לשאוף אוויר , לראות אנשים אחרים. כשאני קלרין ואבישג קבענו יציאה שלושתנו יחד אני הברזתי להן לביגור. פשוט הייתי חייבת לצאת מירושלים. זה היה אחרי משמרת בוקר שנמשכה עד 17:30 אחה"צ ולפני משמרת סופ"ש. הייתי חייבת לראות חברים שהם רק שלי.
מכירים את התחושה? פשוט לקחת פסק זמן. זה היה לי נוראי כי הן רבו איתי על זה. ויום אחרי זה חזרתי לסופ"ש בהוסטל וכמובן שהשלמנו.
ותיכף,
עוד מעט יש אזכרה לרן. עברה שנה. לעזאזל עברה שנה. רציתי לבקר אותו שבוע שעבר אבל לא הזדמן לי והייתי דווקא עם המצב רוח הנכון. מקווה שאנה תסדר את המשמרות שרציתי, אחרת יהיה רע מאוד. אני רוצה להיות באזכרה. לא רוצה לפספס. נכון אני משתדלת לבקר את רן כמה שיותר אבל עדיין. הפלאשבקים..הפלאשבקים.
כנראה בגלל כל הקטע יהיה בסוף החודש רוקי. שמזמן לא היה כבר איזה 4 חודשים. אפילו אם ליאו לא ישיג סליל נעשה איזה רוקי פיראטי.
וכמובן לגבי שנה הבאה בהוסטל, דיברתי עם גיא ומאור על זה. הם התחילו את השיחה על זה לא אני. ואמרו לי שמה יש לי לחפש פה שנה נוספת. ולמה שאני לא אתחיל את לימודי המשחק שלי כבר בשנה הבאה. זה נכון, אבל אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לעשות בירושלים. הם בילבלו אותי לגמרי והתחלתי לחשוב על הכל פעם נוספת. עדיין לא דיברתי עם אנה שהתמנתה למנהלת ההוסטל וצריכה לדבר איתי עם קלרין ואבישג- המתנדבות. צריכה לדבר איתה על זה אבל עדיין לא דיברתי. עדיין לא היה לה זמן, ועכשיו פסח. אז אני מניחה שאחרי פסח. אבל אוף כל הקטע מבאס.
לא יודעת מה לעשות,
מבולבלת. כל המצבים שבהם אני נמצאת מבלבלים...
אבל נקווה לטוב.
מיאו....
שירה,
4 ימי חופש זה נחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
