אני כתבתי משהו שאני רוצה שתגיבו עליו.
כתבתי את זה לפני טיול פסח של הנוער העובד שת'פוסט על הטיול אני יכתוב אחר כך
טוב זהו מחכה לתגובות, אני לא רוצה ביקורת, כי אני יודעת בדיוק מה
יכלתי לשפר. איך הייתי עושה את זה יותר ארוך ומותח.
פשוט כתבתי את זה מתי שהיה לי מצב רוח מוזר.
טוב ביי תהנו....
אם אפשר לקרוא לזה להנות...
אויי אני לא ישכח איך זה קרה, פשוט לא.
הדמעות רק זלגו מעיניי נגבתי אותן בעצבנות אבל זה לא עזר, הן המשיכו ליפול טיפה אחרי טיפה.
שנאתי את ההרגשה הזאת, ההרגשה של אי וודאות, להתקע באמצע שום מקום ולא לדעת איך להמשיך, או מה לעשות.
התיישבתי על המיטה, כמו בכל מריבה, שמעתי את אבא ואמא רבים בחוץ, שמעתי את הצעקות, הייתי רגילה לזה שהם רבים אבל הפעם זה היה מפחיד מכל המריבות שלהם.
לא ידעתי מה לעשות.
לפתע נשמע פיצוץ. יצאתי מהחדר בבהלה, אמא אמרה לי לחזור לחדר, אבל לא רציתי, רציתי לראות מה קרה.
רצתי לסלון, וראיתי את זה, ראיתי את אבא שלי שוכב על הריצפה שכולו שטוף דם ורובה בידו.
הדמעות, הדמעות רק זלגו אף יותר.
קרבתי אליו. "אבא תגיד משהו אתה חייב" אמרתי אנושות. התבוננתי על אמא, אמא עמדה שעל פניה הבעת אימה, היא פחדה אני ידעתי שהיא פחדה.
"אמא את גרמת לו לכך, אני בחיים לא יסלח לך" אמרתי בעצב.
נשקתי על ידו לא היה אכפת לי מצבו. רצתי אל הטלפון למרות שידעתי שכבר מאוחר מידיי.
אחרי חמש דקות נמצאו בבית רופאים שלקחו את אבא שלי לבית חולים.
אמא לא הסכימה לי ללכת איתם אבל אני התעקשתי, ובכל זאת לא נתנו לי לעלות אל הרכב.
"אמא לא רק שהרגת אותו אלה את גוזלת ממנו את הדקות האחרונות שלו להפרד ממני" אמרתי בכעס, הסתכגלתי על אמי בבושה.
העדפתי שלא להביט בעיניה, כל כך התביישתי. כל כך אהבתי את אבי המחשבה על מצב שהוא לא יהיה לצידי יותר עוררה בי עצב, לא רציתי לחשוב על מצב כזה.
בשעה שתיים בלילה התקשרו אלינו מבית החולים הודיעו לנו שאבא....מת.
רצתי אל החדר הסתגרתי בו שלושה ימים ידעתי שזה לא יעזור לי להחזיר את אבא, אבל לא ידעתי מה לעשות. למה זה חייב היה לקרות, הרגשתי שזאת אשמתי, לא אשמת אמא שלי, שנאתי את עצמי, אם רק הייתי יוצאת מהחדר ומתערבת פעם אחת במריבה של ההורים שלי זה לא היה קורה.
אבל ידעתי שאין לי מה לעשות, ובכל זאת רציתי לעשות.
אמא כל היום ישבה בסלון ובכתה, אחי ירון חזר מהצבא לאחר ששמה את הבשורה, ואחות של אמא שלי טיפלה בנו.
"אמא, אני לא מבינה למה הוא ירה בעצמו, איך הבאת אותו למצב כזה?" שאלתי בכעס.
אמא הסתכלה עליי ובעיניה הבעה של אכזבה.
"חמודה..
"אל תקראי לי חמודה" קטעתי אותה.
"אני גם לא מבינה, ואנשים לא מבינים כמה בן אדם חשוב להם, עד שהם מאבדים אותו, אותו דבר עם אביך, לא הבנתי כמה אני אוהבת אותו עד שהוא התאבד לנגד עיניי" היא אמרה ועיניה אדומות מרוב בכי.
"אמא" אמרתי והבטתי בה.
"אני כל כך מצטערת, אני לא יודעת מה עבר לי בראש שאמרתי לך דברים כל כך נוראים" אמרתי בצער.
היא הסתכלה עליי ולא אמרה דבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
