| 1/2006
בבית :)))
יום חמישי, נשארתי בבית כי לא הרגשתי טוב, אבל לא הרגשה של כאב או הרגשה כללית גרועה, כבר שבוע שאני לחוצה עצבנית לא נחמדה, בוכה די הרבה, אני לא ממש יודעת מה עובר עלי, חשבתי שעם אני הקח לעצמי "חופש" קטן אולי זה יעזור, למרות שאני יודעת שלא.. לא יודעת אולי אני צריכה זמן לעצמי לחשוב, אולי אני צריכה להחליט כבר מה אני עושה, אולי רע לי בגלל שאני מכאיבה לאחרים..? יש כאלה שמאמינים בזה.. אני לא יודעת מזה אבל אני רוצה שגמר כבר..
עכשיו אני יגיד משהו שלא אמרתי בחיים אבל ככה אני מרגישה כרגע, אין גם ממש מי שיכול/רוצה לעזור לי.. ואני לא רוצה רחמים ואני גם לא רוצה שיעזרו לי בגלל שמרחמים אלי אני גם לא רוצה טובות מאף אחד, אני כנראה הפעם צריכה להתמודד עם זה לבד... אבל איך בדיוק עושים את זה?
זה פוסט שכתבתי לפני הרבה זמן ואף פעם לא ממש סיימתי אותו אני ינסה עכשיו, שבוע אחר כך להיכנס לזה שוב.. תהנו...
היא היא והוא..
לך-
מי שיקרא את זה בטוח ידע למי אני מתכוונת, אבל את לא נראה לי שתכנסי לכאן בזמן הקרוב, וגם עם כן אז רק תדעי שאני כותבת לך את זה פה כי אלו דברים שאני בחיים לא יגיד לך בפנים, ושתינו יודעות את זה..
יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך, אלה דברים שהתאספו עכשיו הכל התפוצץ בטוח יהיה לך מיליון תירוצים לכל דבר אבל אני יודעת את האמת ועד עכשיו נסחבתי איתה, יאללה הספיק לי תודה...
שלחתי לך הודעה, אמרתי לך שאני צריכה אותך, שאני זקוקה לך, פעם ראשונה בחיים שלי שבאתי בעצמי ובקשתי ממך עזרה, טוב נו, אני לא השקר פעם שניה.. אמרתי לך במפורש שאני צריכה לדבר איתך על משהו שאני צריכה עצה ממך... את יודעת מה אני במקומך הייתי עושה, הייתי מתקשרת אליך ישר, הייתי יוצאת משיעור הייתי עושה בשבילך הכל, שיחה על חשבוני של 7 שעות מצדי, העיקר שתדברי שאני יעזור לך.. הייתי רוצה לשמוע הכל מההתחלה הייתי שואלת מיליון שאלות רק כדי להיות בטוחה שאני מבינה אותך... הייתי עושה פשוט הכל למרות שהיה נדמה לי שזאת בעיה ממש מפגרת ואני לא מבינה למה לקחת את זה קשה.. אבל את לא, לקח לך שלושה ימים, שלושה ימים שלמים כדי להזכר לי בכלל, ואז גם לשאול.. "אה כן, מה רצית להגיד לי ביום חמישי" ואני כמובן אמרתי לך "לא חשוב.. מה איתך?" את מכירה אותי כבר שנה וחצי, ואת מכירה אותי.. את יודעת שאני כזאת את יודעת שאני יכולה להיות על סף התאבדות אבל תמיד ההרגשה שלך ואת תהיו הרבה יותר חשובים לי.. מה איתך מה שלומך מה קורה ושוב את דברת איתי בעיקר על עצמך.. סבבה אז אני שקטה, לא אמרתי מילה...
ואולי בכלל לא שמת לב, אופס, בטוח לא שמת לב.. כי את אף פעם לא שמה לב, אולי ככה נוח לך, ותמיד אפשר להאשים אותי שאני לא מדברת שאני מתחמקת..
אני חס וחלילה לא אומרת שלא אכפת לך ממני, ואני יודעת שעם הייתי באיזה בעיה ואת היית פנויה להיות שם בשבילי גם היית מקשיבה, אבל את לא עושה מספיק בשביל שנגיע למצב הזה שאני מדברת, שאני שופכת את הלב שלי לפנייך, אני יודעת שאני ילדה קשה, שאני נותנת לבן אדם את כולי, שאני הופכת אותי לאפס, לכמעט בלתי נראת רק בשביל אנשים אחרים, זה עדיין לא אומר שאני באמת כזאת.. תמיד היית יותר בשבילי, ואולי למרות שניסיתי להכחיש את זה אני כן רוצה לקבל פעם את בחיים שלי מבן אדם אחד לקבל בדיוק מה שאני נותנת לכולם.
כן אני רוצה לקבל את זה, להרגיש שבשביל מישהו אחד אני כל העולם, אני חשובה לו יותר ממה שהוא חשוב לעצמו... זה לדעתי היחס לפחות כלפי חוץ שאני מנסה להעביר לך כבר שנה וחצי....
אני לא דורשת ממך למכור את הנשמה שלך בשבילי, להיות תמיד שם רק למעני, לסתום את הפה ולתת לי את "כיסא הכבוד" אבל אני כן דורשת ממך, בתור חברה שלי, בתור אחד האנשים החשובים לי להקדיש לי 2 שניות של מחשבה מזמנך, להזכר שקיים בן אדם כזה שרק לפני יומיים ביקש את העזרה שלך את העצה שלך את האוזן הקשבת שלך... ולהרים טלפון, צלצול כדי לשאול לשלומי..
ואני עדיין מחכה לשיחה ממך...
את-
את כל יום רביעי הקדשתי במחשה אליך, זה ללא ספק היה אחד הימים הקשים שלי...
בדרך לשם, ללשכת גיוס ישבת לידי, ופשוט חשבתי, ניסיתי לחשוב מה עובר לך הראש עכשיו, להכנס לתוכך, לנסות לדמיין מה מרגישים בחצי שעה האחרונה שלך בתור ילדה, בחצי שעה האחרונה שלך לפני שאת נכנסת למין עולם אחר... למציאות אחרת שלא הכרת...
שהגענו לשם ראיתי שם כל כך הרבה אנשים, בעיקר נערים על תיקים שגדולים וכבדים מהם, נערים שהם בעצם ילדים קטנים, ילדים של אמא, ילדים שרק לפני כמה שנים עלו לכיתה א' שרק לפני 18 שנה נולדו, שבעצם הם כאלה תמימים, וגם אז שהאוטובוס הגיע.. שהתחילו להעמיס את התיקים וכולם פרצו בבכי.. ולא רצו באמת להיפרד מההורים לא היו מוכנים לזה מבחינה נפשית אולי, [ואז בעצם נזכרתי בעצם איך אני בכיתה א' בתחילת הגן בכל ההתחלות שהיו לי, גם אני התקשרתי להיפרד מההורים... אבל זה לא קשור] גם אני זוכרת אותך בתור ילדה ממש קטנה, ואני יודעת שמתחת למסכה של הילדה בחזקה והבוגרת, הילדה שכמעט ולא בוכה זאת כולה את... אחותי, אחד בני אדם שאני מכירה הכי טוב, שמכירה אותי הכי טוב... הבן אדם שאני יכולה להיות אולי הכי פתוחה איתו, הבן אדם שאני מכירה מגיל אפס.. שעכשיו אני לא יראה אותך כבר יום יום, וזה קשה לי, היית ואת עדיין אחת החברות הכי טובות שלי, האנשים הכי קרובים כאמור. אבל אני יודעת מה יקרה, אני יודעת שאת תעברי תהליך כזה או אחר ותשתני, את לא תשארי אותה הגר שאני מכירה, אולי זה טוב אולי זה רע.. אני אישית לא אוהבת שינויים מכל סוג שהוא. בטח את תיהיה כמו כל האחרים שהלכו לשם לדבר הזה שאף אחד שלא באמת עבר את זה לא יכול יודע מה באמת משנה ככה את האנשים, גורם להם לחשוב אחרת לראות דברים חדשים להכיר עולם חדש אנשים חדשים.
ואז בדרך חזרה משם הקשבתי לשירים שלך, לעברי לידר שאת כל כך אוהבת... ונזכרתי שכתבתי לך מכתב כל כך יפה ואמיתי וכנה.. אבל שכתחתי להגיד לך את הדבר הכי חשוב- שאני אוהבת אותך, ושאף פעם לא באמת ידעת את זה, זה דברים שקשה לי להגיד לאנשים בדרך כלל באיחוד לאנשים קרובים כל כך, לא אמרתי לך כל מה שבעצם כתבתי פה עד כמה את חשובה שלי...
לא נראה לי שאי פעם תקראי את הפוסט הזה או בכלל את הבלוג שלי ומצד אחד זה חבל כי דוגרי אני בחיים לא יוכל להגיד לך את זה. אני מצטערת שאני כזאת, ואפילו אני לא יודעת כמה אני חייבת לך... מה שבטוח זה הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לתת לך..
הוא-
אז שרק התחלתי לכתוב את הפוסט היה לי הרבה דברים להגיד, דברים לא ממש מסודרים, אבל דברים השתנו, ורק המחשבה אליו וההרגשה שלי כלפיו לא ממש השתנו, הלוואי והייתי יודעת מה הוא חושב מה הוא רוצה אבל אין לי שום דבר לברר את זה בכלל... אני צריכה לחיות בעיוור לפני ההרגשות שלי ולפי התחושות שלי.
הלוואי והכל היה אחרת, שהיינו נפגשים בזמן אחר ובמקום אחר שהיינו אנשים אחרים, שההפרש גילים בנינו היה שונה פשוט שהכל היה מותאם בנינו, שלא היה בעיות.. ואז אולי אבל רק אולי היה יוצא משהו טוב מזה... אבל ה' לא רוצה לעשות לנו את החיים קלים, ורק להקשות אלי הוא יודע.. יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יודע, ואולי צריך שאתה תדע אותם ואולי לא... כל כך הרבה שאלות פתוחות, רואים שזאת מערכת מקולקלת..
רק עם הייתי יודעת להגיד לך את זה להיות סגורה על עצמי אבל לא....וזה בגלל סיבה אחת שאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה ממך, ממני, מאתנו ומכל העניין הזה, עם הייתי יכולה להקפיא הכל פשוט לעצור את הזמן ולחשוב לתת לעצמי להתבגר להיות סגורה על עצמי הייתי עושה את זה אבל אני לא רוצה ליפול שוב.. אז רק תדע שאני מצטערת על הכל, על כל שיחת טלפון שלנו על כל פעם שאני מנפחת את האשליה הזאת שלנו, בידיעה שהכל שקר אחד גדול..
ואני יודעת עד כמה אתה כזה תמים, עד כמה הכל נורא ראשוני לך, אני יודעת את זה ושונאת את עצמי על כל זה.. ואני כל כך אוהבת אותך, וכל כך קשה לי לפגוע בך, אבל כל צעד שאני לא יעשה אני הפגע בך עוד יותר ובגלל זה אני עומדת כמו מטומטמת במקום ולא עושה כלום, עד שיהיה לי את הכוח הזה לעשות את הדבר הנכון- שהוא כנראה לעזוב אותך, לתת לך להמשיך לעוף ולחפש לך מישהי נורמאלית, אבל אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי, כי אני כזאת אגואיסטית, המחשבה השאת שתהיה מאושר עם מישהי אחרת אני לא יוכל לסבול את זה...
בטוח עוד תשמעו אליו בפוסטים אחרים אולי שם אני יצליח להסביר לכם מה שכל כך לא מובן לי...
פשוט בנוי אלינו...
"זה סיפור על אהבה חד צדדית, מאכזבת, כואבת
שרק גרמה לרגשות שלי ללכת, לעוף כמו עלי שלכת
לאבד, מלאך מלמעלה - הסתכלה לתוך ליבי, המשיכה הלאה
מפחד לשאול למה או כמה, איזה דרמה
מבין שדי לה, שאהיה לה לידיד ושנמשיך עם זה הלאה
אני יודע להעריך אותך כמו שאף אחד אחר בעולם
הכי חושק בה, יודע שהיא הטובה מכולם
רוצה אותה, לידי, לצידי.."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
