| 10/2007
זה חסר לי..
שמע. זה לא שאם היית אומר לי את זה אחרת הייתי נפגעת פחות, וזה ממש לא משנה מה שעשיתי בשבילך ובשביל הקשר הזה..
עשיתי את זה כי אהבתי אותך ואני עדיין אוהבת, כי היית חשוב לי ואני לא מתחרטת על כלום! באמת שלא... זכותך לזרוק אותי וזכותי להעלב ממך..
תפסיק להתקשר.
אתה לא יודע כמה קשה לי להגיד לך את ה"לא" הזה, אני אוהבת אותך.. וכמו שאמרתי לך אתה למדת אותי מה זה אהבה.. אמרת בזמנו שזה המשפט הכי יפה שאמרו לך.. וזה באמת נכון, לפניך אהבה הייתה משהו הרבה יותר קטן, עם הרבה פחות משמעות.
אני אומרת לך את ה"לא" לא כי אני רוצה שתרדוף אחרי, ולא כי אני לא אוהבת אותך יותר..
אלא מפני שאני לא יוכל לסמוך אליך יותר. וזה נשמע הרסני וזה באמת הרסני איך אני ידע שעוד כמה שעות לא תשנה את דעתך..
ובכלל נפגעתי ממך יותר מידי, יותר מידי בשביל שאוכל לסלוח. ואתה תחסר לי, גם בתור ידיד וגם בתור חבר ובעיקר לתשאיר חור בלב שלא ירפה, ואולי אחריך גם לא התאהב עוד, לפחות לא ככה.
ולא אתה לא ה"לא בסדר פה" אבל זאת גם לא אשמתי.
יש טעיות שקוראת ויש טעויות שנגרמות, אבל זאת טעות מתוכננת, ואליה אני לא אוכל לסלוח. תבין, זה פשוט גדול עלי.
ולמרות שאני יודעת שכרגע אני מפספסת אולי את התקופה הכי טובה שלי, רק לשמוע את הקול שלך מעלה לי חייך, רק לדמיין אותך לידי מרטיט את כולי.. יש לי עוד את הטעם שלך על בהשפתיים וזה הטעם הכי מדהים שטעמתי אי פעם.
אתה שואל אם אני כועסת? אני לא בטוחה.. אני בעיקר עצובה, עצוב שזה נגמר.
וכן, כמו שאמרו לך התאבדתי על הקשר הזה, והוא היה חשוב לי.. והייתי עושה אפילו יותר מזה בשביל להיות איתך עוד כמה רגעים.
אולי בגלל ששמעת בדיאווד את זה, אולי בגלל זה אתה רוצה תחזור אלי, כדי לא לעשות לך מצפון, כי אתה אדם טוב אני מכירה אותך.. ואולי זה באמת אהבה כנה שלך אליי... אבל עד כמה שקשה לי אני לא אוכל לחזור.
מי שלא חווה את זה לא מסוגל להבין את זה, הרגשתי שהכל מתמוטת לי, כבר התחלתי לקבל את זה שלעולם לא תהיה שלי, שכל הבועה הזאת, החלום הוורוד הזה התפוצץ.. ובכיתי, או כמה בכיתי עליך, ועכשיו לחזור זה כבר מאוחר מידי כבר קברתי את הרגש הזה אני לא רוצה להוציא אותו מהאדמה, כבר עברתי את הרגעים של הכעס של הרצון לנקום ואני כבר בשלב הקבלה. תתן לי, בבבקשה, אני מתחננת.. תתן לי להמשיך אלא.
וכן אני יודעת שאני מוותרת פה על משהו אולי חד פעמי אבל הוא בטעם מתוק-מריר ואני לא אוהבת מריר.
זה לא היה סיפור אמיתי.. אולי אמיתי בשבילי אבל לא במציאות שלי.. לא מה שאתם מכירים.
אף פעם לא דיברנו ממש, אולי החלפנו כמה מילים ב"היי" ביישני בחדר אוכל.
ואני לא אוהבת אותך, אני לא מאוהבת בך.
ואני מקווה שעוד יהיה לי את ההזדמנות לספר לך פנים מול פנים את הסיפור הזה, אני חושבת שזה חשוב.. אולי זה חשוב רק לי ולך בכלל לא יהיה אכפת.
אולי תעדיף לא לדעת את זה, אולי זה יבלבל אותך.
אתה לא יודע כמה אתה מזכיר לי אותו, בחיצוניות ובאישיות. זה לא יאומן.. כל פעם שאני רואה אותך עושה משהו שדומה לו.. אני מטיילת בין החייך לבכי.
אני לא יודעת עם לשמוח או לבכות
שמעתי עכשיו שאתה רוצה להגיע ליחידה טובה בצבא, וזה הכי מזכיר את השנים האחרונות שלו, כמה היה חשוב לו הצבא..
אני מצטערת להגיד לך את זה, אבל זה לא אפייר בשבילו להשוות בניכם אבל אתה הדבר הכי קרוב שאני מכירה אליו.
היו לו את האידיאולגיות שלו, את הסגנון חיים המופשט, אתם אפילו אוהבים את אותה המוזיקה, איחודיות זה השם השני לשניכם. אתה אוהב סרטים הוא אהב מוזיקה... אני שמחה לבשר לך שאפילו יש לכם את אותם המשקפי שמש.
יש לכם מבנה גוף דומה ופנים דומות, אותו צבע שער ועיניים.
הוא היה הרבה יותר דומננטי ממך, הוא הכיר הרבה יותר אנשים ממך, היו לו המון תכונות שחסרות לך בשביל להיות הוא.
ואולי זאת רק אני שמחפשת לו מחליפים.
אתה מעלה בי זכרונות, טובים ורעים.
אני לא אוהבת ולא שונאת, אני בקושי מכירה אותך...
אבל אני כל כך אוהבת אותו!
אין מספיק מילים בעולם בשביל להגיד פה את מה שיש לי.
אני מתחילה לעשות השוואות וזה לא נכון. לא כלפיך ולא כלפיו.
ויש לי המון דברים להגיד אליו, אבל זה לא הזמן.. שהזמן יגיע אתם ואני נדע את זה.
אני מסיימת פה, בלי הרבה סיפוק ועם המון שאלות חדשות.
לילה טוב, תעשו חיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: