"היינו בנות אחת עשרה וארבע עשרה, והתאמנו בשביל "ספר השיאים של גינס". בטוח שאף פעם לא היו שתי אחיות שעמדו על הראש בו זמנית במשך כ לכך הרבה זמן, עד שהלחיים שלהן התקשו כמו שזיפים והן ראו רק אדום בעיניים. לקייט הייתה גזרה של פיה קטנה, עם זרועות ורגליים דקות כאטריות, וכשהיא התקופפה לקרקע והרימה את רגלייה באוויר, זה נראה כמו עכביש שמהלך על הקיר. ואני? אני פשוט קראתי תיגר על כוח המשיכה בקול עמום של חבטה. איזנו את עצמינו בדממה במשך כמה שניות.
"הלוואי שהראש שלי היה שטוח יותר," אמרתי כשרגשתי אך הגבות שלי מתכווצות כלפי מטה. "את חושבת שמישהו יבוא אלינו הביתה כדי למדוד לנו זמנים? או שמספיק שנשלח קלטת?"
"הם בטח יודיעו לנו." קייט קיפלה את זרועותיה על השטיח. "את חושבת שנהיה מפורסמות?"
"אולי נופיע בטלוויזיה בתוכניות הבוקר. הם ראיינו פעם ילד בן אחת עשרה שניגן על פסתנר בכפות הרגליים." היא חשבה לרגע.
"אמא הכירה מישהו שנהרג מפתנסר שנפל מהחלון".
"זה לא נכון, למה שמישהו ידחוף פסנתר דרך חלון?"
"זה כן נכון. תשאלי אותה. והם לא הוציאו את הפסנתר, הם הכניסו אותו." היא מצליבה את רגליה על הקיר, זה נראה כאילו היא פשוא יושבת הפון. "מה לדעתך הדרך הכי טובה למות?"
"אני לא רוצה לדבר על זה." אמרתי.
"למה? אני עומדת למות. את עומדת למות". הזעפתי פנים, והיא אמרה, "את באמת עומדת למות." ואז היא חייכה חיוך רחב. "אני פשוט יותר מוכשרת בזה ממך."
"זאת שיחה אדיוטית." כבר הרגשתי איך היא גורמת לי לעקצוצים בעור, במקומות שידעתי שאין סיכוי שאצליח לגרד.
"אולי בהתרסקות מטוס." הרהרה קייט בקול קם. "זה באסה, את יודעת שאת צוללת למטה... אבל אז זה קורה ונשאר ממך רק אבק. איך זה יכול להיות שאנשים מתאדים, אבל בכל זאת מצליחים למצוא בגדים על העצים, ואת הקופסאות השחורות ההן?"
בשלב זה כבר התחיל לכאוב לי הראש. "תשתקי, קייט."
היא התקדמה בזחילה במורד הקיר והתיישבה, כולה סמוקה.
"אפשר סתם להתפגר תוך כדי שינה, אבל זה די משעמם."
"תשתקי," אמרתי שוב. כעסתי שהחזקנו מעמד רק עשרים ושתיים שניות בערך. כעסתי שעכשיו נצתרך לנסות מחדש לשבור שיא. התהפכתי בחזרה וניסיתי לסלק את השיער האסוף מהפנים. "את יודעת שאנשים נורמאלים לא יושבים וחושבים על המוות."
"שקרנית. כולם חושבים על המוות".
"כולם חושבים על המוות שלך." אמרתי.
בחדר השתררה כזו דממה, שתהיתי אם לא עדיף שנלך על שיא אחר: כמה זמן יכולות שתי אחיות לעצור את נשימתן?
עיוות של חיוך הופיע על פניה. "טוב," אמרה קייט. "לפחות עכשיו את אומרת את האמת.""
מתוך "שומרת אחותי" של ג'ודי פיקו.
מספר על אנה, ילדה שהוריה הולידו אותה רק גדי שאחותה הגדולה, קייט, תוכל להלחם בלוקימיה שלה.
בגיל 13 היא מתחילה לשאול את עצמה מי היא באמת, שכן תמיד הוגדרה ביחס לאחותה.
זה קטע מתוך הספר שגרם לי לצמרמורות, ויש עוד הרבה קטעים כאלו. ספר מצויין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
