אזהרה לספקים! - ככל שהחומר טוב יותר, אני אכתוב יותר!
"שלום לגברת עורב היקרה!" – כך נפתח עוד אחד מאותם מכתבים, כך חשבתי.
"ברצוני לשתף אותך, כמנהגי בשיתוף דעה ודעת בין הבריות, בבעיה בא נתקל עבדך הנאמן, מדי יום, מדי שיחה".
'מה'?! חשבתי לעצמי... מה הוא רוצה?
"לא חיית רשת ולא בור אנוכי, גולש חובב ועסקן טקסטואלי, בשפתנו, אם כל השפות. קשה לי המחשבה להעביר ערב שיחה עם בן או בת שיח, ללא דברי טעם, ללא דברי פילפול ותובנה חדשניים. קשה לי עוד יותר המחשבה, כי במרחב האינסופי שנפרש לעומתנו מדי יום ושעה, מתקיימת לה חגיגת מילים ונבואות וליבי בלב מערב, קרי – ידי לא שותפה למעשה".
אוקי...הבן אדם חי בסרט, זקן תחת וחורש מזימות, אשמאי מזדקן, חובב כוס ולו בשביל הריח. תרחן וזדונאי, מתחבל ומתפעל, פורץ נפשות ועוסק בכשפים. לא ככה?
"בתכל'ס מתוקה, אני עוסק בתכנים ושיווק. שיווק ותכנים ואת מבינה בזה כנראה טוב מאד. אני מת לקחת חלק בסיפור שלך. איכשהוא. מתישהו. לא שולל תחנה, אבל לא על זה אני מדבר.
אני לא יכול לצטט אותך בפני אנשים – למרות רצון עז – כי אני מתבייש. מתבייש שאחרים ידברו ויגידו שאני מצטט בלוגים. חכם גדול. אבל הדברים שלך זהב. כבר שמעתי לא פעם איזו חזרה על דברים שלך – בדוק! – בכל מיני מקומות, אבל עדיין יש לי חשש. יש לך עצה עורבת יקרה?
בכל מקרה -
אני רוצה לתרום מכל מה שאני טוב בו ואני בטוח שאני יכול וכמו שאת רואה – מאד רוצה.
לא אכפת לי אם תעני לי ב'קטנות' שאת שולחת ובקטילות שאת כל כך טובה בהן, אני מת לעבוד איתך!
אם עד עכשיו קפה, דוגמניות, עוגיות ושאר מוצרי נקיון היו מרכז חיי, היום זה שונה. אני אוהב את מה שאני רואה ברשת, אני עוסק בכל מה שזז ברשת, אני מתקדם ועוזר גם לאחרים.
שניתקלתי בבלוג שלך ואחכ בכל הסיפור סביבך, התרשמתי וקינאתי. כזו קינאה שגרמה לרוץ ולמהר ולהיות טוב עוד יותר (חרוז כזה).
הקינאה טיבה כנקמה וכקנאי לנוקמת אני אומר לך – להפסיד אין לך ממה. להרוויח? אני מתחייב!
לא סיפורים ולא הבטחות, תכלס עבודה טובה"
פשששש...הבחור כבד. רציני. לוקח לריאות ומעמיס ראשים. 'אני בעד!' הקול הראשון שיצא לי באותו ערב שקראתי את המכתב הזה אמר מתוכי. זה היה בקול רם. פאדיחה, אבל רק עדה אחת – אני..:-)
אבל אחר כך כבר התקררה לי ההתלהבות. מצד אחד, אני עושה כל מיני שיתופי פעולה עם כל מיני אנשים וחברות וטוב לי עם זה. לא נותנת לזה כהוא זה להשפיע פה במקום הקדוש הזה, אבל זה בהחלט מתיש. אני מאד ריכוזית ואוהבת לשלוח עיניים לכל מקום, אבל למדתי גם לסמוך. זה חשוב.
מצד שני – מה? עוד אחד? ורק בגלל כזה מכתב שהשאיר אותי פעורת.....פה, פעורת פה למשך שעה (או עד שהגעתי למקלחת...).
דמיינתי אביר על סוס לבן שכותב בלפ-טופ תוך כדי קרב סוער עם דרקון, שלושה מנציגי שדי האופל, חמישה גמדים, מכשף נורא אחד וחמישה עשר קופיפים מעופפים שצועקים: "במבה זה רצח!! די לרצח הבוטנים!!".
הירוק היה ירוק מאד.
אבל לא בגלל יצרי חרמנות אני אשתף פעולה עם מישהו. חוץ מזה שהוא לא דיבר, רק רמז על אופי העבודה. מה הוא רוצה?
נעלם האדם
שקדתי על מכתב, פצחתי בשיחה כתובה ואפילו לחצתי SEND בטרם GMAIL יכריז כי 'אופפפפפסססס...את מנותקת' – כאילו אני צריכה את גוגל בשביל שיגידו לי שאני מנותקת. וואלה אני מנותקת וטוב לי עם זה. אני חיה בעולם שלי ומהעולם ה'רגיל' אני לוקחת כל מה שאני צריכה לשרוד בעולם שלי, אבל לא הרבה יותר מזה. עובדתית זה לא יוביל אותי לשום מקום ללכת בדרך הרגילה, כי מתוך רבי הרבים שהולכים בה, מעטי המעטים הגיעו לאן שאני מתחילה להגיע עכשיו. רוחנית וחומרית (חומרית? אומרית חומרית? חבל שפרופסור השפה לא היה פה בשביל לתקן אותי...אולי באופן חומרי? אולי חומרנית אבל זה כבר לא תואר הפועל...אולי אני עושה מיקס עם כמה דברים אחרים? אולי פלאשבקים לשיעורי היסטוריה במסדרונות האושר של התיכון המפזז? אולי מוקדם יותר, ביסודי כשזרנוקי המים החלו מרקדים עצמם לשכרון? אולי זו בועת אוויר שהצטברה לה בריאה וטומנת בחובה – חובה? מי זו חובה? – עננון עשן סמיך שטרם הספיק להתעכל ולהיספג בנאדיות הריאות המושחמות? אולי ואולי לא).
איפה הייתי? הבן אדם לא מגיב, לא עונה לא כלום. אפילו שילחתי צדיקים לעשות את מלאכתי טלפונית ונאדה-גורנשיט-כלום-קאפוט. חבל"ז. נעלם כאילו בלעה אותו טרה פטריק בתרגיל פורנו וירטואוזי.
ואם תראו ילדה
עם עיניים איילה
תמסרו שאני
עוד מחפש אותה (אביבוש החמודוש, הקטן והלבן, יציר כל שפע ואזרח כל עם)
לפני יומיים קרה מקרה מוזר. שכן דפק בדלת.
"סוכר יש?" אמר בעברית עם מבטא לא ברור.
"סוכר אין!" אמרתי במבטא דומה כשברקע כוס קפה כמעט מוכנה וכפית שנאלצה לחוות נסיונות גירוד תחתית קופסאת הסוכר שהתיתמה לה מגרגירים.
"נו שלום...." אמר השכן והסתלק.
"שללללום" אמרתי כמי שפיצתה עצמה עבור ביזיון הקפה בראש של ג'אראס איכותי שהגיע במקרה כמתנת מנחה מאורחת לא צפויה שקיבלה מתנה מחבר שעזב. כמי. אבל זה עתיד היה להתרחש.
התיישבתי מול הבאנג ופיציתי את עצמי בראש. היה לי חומר משובח, ג'אראס, אליל הקנביס מהמזרח. ידידה טובה הביא לערב פינוקים והשאירה את שאריות התערובת למען אתענג גם בהמשך ואכן, אכן התענגתי. מסתבר שחבר שלה עזב אותה לטובת אהובה אחרת – ברזיל שמה והשאיר את כליו אחריו. בין כליו – גוש שחרחר וריחני, ג'אראס בארצנו שמו.
'גלינג' וגם 'גלונג' – צילצל הפעמונג!
"סוכר? יש!" אמר אותו שכן שאת מעט המשכורת השבועית שלו – 300 ש"ח, השקיע בקניות ב AMPM במקום הקניות הרבעוניות בשוק הכרמל.
"עוגה-יות" הוא אמר עוגה ברבים או משהו כזה והוציא את עוגת הבית. ספוג במחיר מציאה, ערב לכל חיך מסטול.
הזמנתי אותו אלי הביתה, עשיתי לו תה והסתרתי את הבאנג. את הריזלה לא אז כבר נפתחנו וירדנו על ג'וינט.
כשהוא דיבר בטלפון עם עוד אחד מעשרת הדיירים בדירה שלו וניסה להסביר לו שלא קנה עוף ('תרנגולת' הוא אמר בשפתו) בגלל איזו מחלה מסתורית, הסקתי עליו ועל מוצאו הרבה.
איש קשה, או יותר נכון איש טוב שקשה לו. ארץ זרה, עבודה מסריחה, משכורת מצחיקה, יחס...מצוקה.
אני לא מתכוונת לשאת דגל כלשהוא למען העובדים הזרים, אבל זה באמת לא יפה לאן שהם הגיעו. אני את המעט שלי עשיתי.
TheRaveN
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TheRaveN 2.0