נקמת אישה, מסע ה - 100

אז בפוסט הקודם לא היה לי כוח, אבל הפעם אני משלימה את שהתחלתי – הסיפור בקצרה:

שתיים בלילה, אלכוהול, חוזרת הביתה, סרט. משטרות היבהובים, עולה למעלה, לקומה שלי, מישהו אמר שהייתה שם פריצה ואז אני רואה את כל השוטרים והאנשים וכולם...אצל השכנה.

אבן נגולה ממני....לחצי דקה.

אני מסובבת את המפתח בדלת שלי אבל מרגישה שהיא נפתחת לבד. הספה של השלוש קרובה אלי, בזוווית שהיא מעולם לא הייתה בה. קרועה. הכריות קרועות. הספת טלויזיה שלי קרועה, הפוכה, ה DVD נראה כמו וידיאו הרוס, כלים, ארונות מטבח, הכל הפוך. השוטרים נכנסו לבד. "הוא היה פה קודם, ואז עבר מהחלון אליה". ואז שניהם הסתכלו אחד על השני והרביצו פיצוץ של צחוק שגם אני נדבקתי בו. זה עבר לי אחרי שניה כשראיתי את הבאנג מנופץ לרגליהם.  לא על זה הם צחקו וכנראה שלראות בחורה חצי ערומה חצי שיכורה חצי הזויה חצי לא מבינה באמצע הלילה זה כנראה גורם לכוחות המשטרה להתעלם מסמים קלים. הם צחקו כי כשהזקנה התעוררה מהרעש, מתחת לכרית של בעלה זצ"ל, היא שלפה את הפורטזת רגל מלאה במיל' שלו ונתנה לפולש לטעום את טעם הגפיים המלאכותיות שהיא שומרת כמזכרת.

היא דפקה בו עוד חמש כאלה בראש בזמן שהתקשרה למוקד הרפואי שהיא מנויה עליו. היא גיבורה ואני שיכורה עם בית הפוך.

"מישהו....יש מצב שמישהו נשאר פה....לסדר?" התחצפתי מתוך שיכרותי.

"בטח, בטח" נענו השניים והתחילו להרים חתיכות זכוכית מושחמת מבפנים, עמוסת זכרונות קנביס, מהולה בריח חריף של שאריות בעירה, זקיקים של זכוכית המבחנה וראש, ראש שלם שהיה מתוכנן להיות ה Welcome Home שלי, מפוזר על הרצפה.

חשכו עיני ונעתקה נשמתי. בכלל לא חשבתי על זה ששני שוטרים מנקים לי את הבאנג מהרצפה, כל מה שראיתי לנגד עיני זה שלושה בריונים מוציאים את הפולש לאחר חקירה (וזבנגים, בבטן, שלא יראו) מהדלת של הזקנה ורצתי לשם.

"כן או לא? כן או לא?" המוח שלי דיבר אלי.

You only get - one shot, do not miss your chance to blow
Cuz opportunity comes once in a lifetime, yo

התנגן לי בראש. הסתכלתי על המגף עור שפיץ שלי והעפתי בעיטה למעלה בכל הכוח.

בין הידיים של הבריונים, כאילו הם לא הכניסו לו עכשיו מכות מוות, צייץ החרא כמו הברווזון של אריק מאריק ובנץ*.

"איייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי" או שזה היה יותר "אאאאהההההההההההההההההההייייי"

אופראי שכזה. שרון רוטר בגרסה הראשונה ל'ניצוץ' שכזה.

הבחור שבק נשימה ורוח, התמוטט כלפי המדרגות ואם לא היו שם אותם בריונים עבי עורף, הוא היה מתגלגל גם עד לרחוב (טוב...במכה ראשונה אולי לא עד הרחוב, אבל יש לי משענת רגליים שהייתה פעם מחוברת לספת טלויזיה והיא היום מבקשת נקמה. נקמת ספה. בקרוב הבלוג).

ושוב, במקום לזנק עלי, לסרס לי את הידיים באזיקים, לדחוף לי את הפרצוף לריצפה ולהקריא לי את הזכויות שלי, פרצו כל הנוכחים בצחוק והמשיכו בשלהם.

לא קשור

כן, בזמן האחרון אני מצטטת הרבה שירים. לא כותבת. לפעמים אני נותנת קרדיט ולפעמים אני משאירה את זה לזיהוי בתגובות. תמיד מישהו עולה על זה. זה נחמד לגלות את טעמם של אנשים במוזיקה כי מוזיקה היא כמו סקס במצבים מסויימים.

קחו חובבת מוזיקה קלאסית וסונטות שקטות להופעה של פרל ג'ם ותראו אותה נאנקת מכאבים והנאה כאחד, ממש כאילו ביתקם לה את הרקטום לראשונה בחייה.

לא קשור 2

בכל מקום שאני מגיעה או אחראית על משהו שיבוצע כהלכה, אני מקימה צוות What If – צוות 'מה היה קורה אם...' אם תרצו.

ככל שהצוות שעומד לרשותי גדול יותר  לצורך המשימה, כך הצורך והיעילות של צוות ה WI עולים.

זה מאפשר לי לקבל נקודת מבט אחרת.

המטרות המידיות של הצוות הן פשוטות – להציג, להציף ולתעד מקרים של 'מה היה קורה אם' היינו עושים X או מסלקים את Y או מסיעים את Z לגבעות של ביירות.

אסור לצוות ה WI להיות מנותק משאר הצוות כמו ביקורת חיצונית סטנדרטית. הצוות חייב להיות חלק פעיל מהעשיה כדי לחוות, להרגיש ולטעום את הדרך הרגילה.

הדרך הרגילה, היא הדרך שהוחלט בה הולכים או יותר נכון, זו הדרך בה בפועל עובדים.

איש צוות WI חייב לצאת מתוך נקודת הנחה ש'הדרך הרגילה' היא הדרך הלא נכונה והיא מלאה חורים ומכשולים. זה עובד.

אז במקומותיי, התלהבו מהרעיון והפכו את זה לצוות יוקרתי, מכובד והזוי של אנשים הזויים שהוקצו לטובת העניין. כולם בעניין בנשמתם. כולם מקצוענים. כולם מבינים עניין. לא את כל העניין, אחרת לא היו ממליכים מישהי עליהם (מישהי במובן של אדם, לאוו דווקא אישה. במקרה הזה, מדובר על מקרה אישה. שפחתכם הנאמנה, גוד אולד דה רייבן, המושכת בחוטים מזה כחודש).

לא קשור 3

כן אני מודה. טעיתי. יש דברים שחשבתי שאוכל להשיג אבל הם גדולים ממני. דברים שחשבתי שבהליכה אני צועדת בדרכם. דברים שחשבתי שעושים בלי רגשות, חותכים וזהו.

כמו פעולה צבאית. כמו בירוקרטיה קרה. כמו מכניקה גרמנית, או מנגנונים שווצרים.

אז כמו שהחלטתי שאת ה'תודות' אני לא אגיד בסוף**, גם את ה'אני מודה ש...' אני לא אשמור ליום סגריר: אני מודה שטעיתי בכמה דברים, אני מודה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן (בכוונה נו..).

לא קשור 4

כל הפוסט הזה נשמע כמו פוסט פוסט-התאבדותי. אבל הוא לא. זה בדיוק העניין, לא חייבים לסכם בסוף.

שניה לפני שאעצום את העניים, אני רוצה להיזכר בסרט קצר של החיים שלי ושם הגיבורה היא אני. את המסקנות של הסרט אני אפיק בחלקיקי שניה בפיסות המוח שעוד נשארו ביחד, רגע לפני הסוף והן יעלו לי חיוך על ערש דווי – למות בידיעה שיכולתי להזיק, אבל רק עזרתי.

TheRaveN

(תנסו אתם לאבד עוד חברה בתאונת דרכים)

• * מה הקטע של אריק ובנץ?
• ** תמיד אומרים תודה למי שמת או הלך או נגמר. אז אני רוצה להגיד תודה באמצע.

כל כך נחמד ללכת סתם,

כאילו לא היינו כאן מעולם.

בצעדים קלים על מדרכה,

לתת לרחובות לנקות אותך.