5/2007
 תל אביב מתעוררת, הולכת מחפשת!
(זהירות! עלול להכיל את המילה 'כוס')
אחד הדברים שהכי אהבתי פעם, זה היה לשבת באיזה מקום מרכזי בתל אביב, משעות 5-6 ועד 7-8. לראות את העיר הזו
מתעוררת זה היה אחד הדברים היותר יפים שיש. היה.
היום, בליינים על BMW מפנים את הכבישים למכוניות של קומברס ואמדוקס שבתוכן אנשי היי טק גמורים שמנסים לברוח ממלכודת הרמזורים ומשאיות הזבל הלא הגיוניות. יותר הומלסים מאי פעם. יותר לכלוך. בתי קפה. רעש. יותר מדי בחורות לא יפות יושבות ב CoffeBean/Hillel( ושאר המחראות שמגישות קפה דלוח ועוגה עבשה) וחושבות שהם מנהלות את העולם עם הלפ טופ שלהן. יותר מדי 'האלופה' יש על קולנוע גת (עוד מקרינים שם סרטים?! איפה הימים של דאנקן דונטס?!). יותר מדי חסרה לי הכיכר השטוחה של דיזינגוף, עם המים והמשולשי ברזל (הבלתי חדים בעליל!) שהיו אמורים למנוע מאיתנו לקפוץ למים (כאילו שזה עזר...). יותר מדי כוסיות בגיל צעיר מדי. יותר מדי בחורים שחושבים שלכסח את הצדדים בראש, שלושה עגילים וזקן, זה אופנה. יותר ג'ינסים שאם פעם הגי'נס הקרוע היה יוצא דופן, היום הוא יוצא דופן בחנניותו. תעברו ברוב החנויות זבל (רנואר, קסטרו, פוקס) – כולן עם ג'ינסים שנראים כמו אחרי התעללות. תאמינו לי, בתור אחת עם גוף, ג'ינס פשוט עושה הרבה יותר מכל צעצוע, ניט (אגב, ניט הוא לא אביזר מתכתי אלא נער מקריית גת שהגיע לעיר הגדולה לעשות קריירת זימרה. יש לו אחות. נינט), קרע או שיפשוף מוגזם בג'ינס.
כבר שלוש פעמים הגעתי להחלטה לעזוב את העיר. בפעם הראשונה חשבתי על החזרה שלי לעיר ואז הבנתי שאני לא רצינית. בפעם השנייה הייתי בדודה של שבוע אז זה סתם היה עצבים. הפעם, זה נראה סופי. לא סופי עכשיו, אבל סופי ברעיון.
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים
מכיוון שאני מסכמת לא בזמן, אני גם אוהבת – כמו שציינתי בעבר – להודות למי שצריך, לא בסוף. ז"א, תמיד מודים בסוף של דברים, אבל אני אוהבת להגיד את התודה כשעוד יש מי ששומע אותה. אז תרשו לי רגע:
תודה לאנשים שהביאו את הממשלה הזו לקיצה. אני באה!
תודה ששמרו עלינו כוחות הביטחון במלחמת ביזיון 2 ומי ייתן ונשרוד גם את שלוש (אני לא רוצה להחמיץ את הפצצה האיראנית!).
תודה שיש מטומטמים שגורמים לנורמלים להראות אחלה.
תודה ליריב חבוט שהחליט יום אחד שגם אם נותנים מגאפון לאנשים ביד, לא כולם צועקים.
תודה שנזכרתי שפעם, בתחילת הדרך, הייתי מלנקקת לכל דבר שזז משלוש סיבות עיקריות:
- אני אוהבת סאב טקסט ובקישורים שלי, אני משתדלת למצוא גם אותו.
- אני חושבת שלקרוא 250 מילים סתם, בלי קישור, זה כמו לקרוא ספר. לא אוהבת ספרים.
- הרשת הזו כל כך גדולה, סבוכה ומורכבת שלא יזיק לכם, לי ולבעל האתר להיחשף (וזה לא אומר שאני עושה את זה תמורת כסף/בקשות/תחינות וזה גם לא אומר שיפסיקו להציע לי אותם) למשהו שקרוב לודאי לא הייתם נחשפים אליו ביום יום.
תודה לגוגל.
תודה להורים (אין לי בעיה להודות להם, אבל התודה פה היא יותר עניין של ריווח ומיקום. פשוט נכנסתי להלם/פרופורציה כשראיתי שאחד לפני אלוהים, זה גוגל).
תודה לאל.
TheRaveN 2.0
אההה....ואם כבר, אז.... רגע קטן של אינטימיות שבו אני חייבת להודות על דברים שגם בע"פ אני מתביישת להגיד מול עצמי – תודה אלוהים על הכוס המדהים שנתת לי. תודה לך על הלייזר שבניגוד לשלוש חברות (עם כוויות, פלומות ושאר מאבקים אין סופיים), השאיר אותי בת 12 לנצח כשרק פסון (פסון=פס קטן, לא ידעת??) וגזום-גובה, מעטר באסתטיות לשמה.
תודה כמובן על השדיים (ועל המנתח), על הגוף העור והשיער, תודה על כל יום שעובר ואני פה, תודה שאתה נותן לי לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה, או שפשוט...אני לא רוצה.
לא רציתי אבל שמרתי את זה לסוף של הסוף. אחת מהשלוש לא ממש מתעסקת כרגע בפלומות ושיערות. היא בעניין של חיים מול מוות, תרופות מול מחלה קשה, סרטן אתם יודעים. אז לא קל לי ביום כזה להודות ויחד עם זה, זה המעט שנשאר לעשות. אני לא יכולה/רוצה/מסוגלת נפשית להמשיך לדבר עליה, אבל קחו בחשבון שאם אתם נכנסים לפה (אני מתכוונת בדרך כלל, לא היום כמובן) ויוצאים עם חיוך, תגידו תודה. לא לי, לו.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TheRaveN 2.0