פעמים כה הייתי רוצה לשאול לעצמי זהות אחרת, אפילו הגדלתי לעשות ואני יודעת כמעט בוודאות איזו היא בדיוק. לו רק הייתה ניתנת לי הבחירה הזו הקטנטנה, להיות אדם אחר לפרקים, זה היה יכול להיות עניין כל כך מנחם. לו רק יכולתי לשנות את חזותי מדי פעם בפעם, אני יודעת בוודאות איזו חזות הייתי רוצה שתהייה לי. לא בקשתי לי להיות יפיפייה עוצרת נשימה, רק רציתי להיות נאה, כזו שלהסתכל עליה עושה חשק לחייך, כזו שנעים לראות אותה.
רציתי שחיוך שלי יגרום אושר לצופים בו.
רציתי לחוש נועם בעצמי, רציתי לחוש גאה בעבור מי שאני, במקום זאת אני מוצאת את עצמי כל הזמן עסוקה בחרטה על דיבורי, על מעשי, על מראי. אינני חשה חרטה שכזו לחינם, אינני מתחסדת פה אפילו במעט, אינני מטילה על עצמי האשמות לא לי כדי לעורר רחמים ואמפתיה.
אני היא זו, אני היא זו שאיני רוצה להיות.
ברגעים שכאלו הייתי רוצה להיות כה רחוקה מכאן, הייתי רוצה להיות רחוקה מכל מכרי, להיות לבדי במקום שבו אפשרי הבכי ללא כל מעצורים. הייתי רוצה להיות במקום שבו השקיעה נמשכת לפחות שעתיים, ישובה על ספסל קטן, צעיף רחב עוטף את כתפי, אורנים מדיפים ניחוחותיהם סביבי, משכרים אותי, משכיחים צערי.
נראה לי שרק אני היא המקולקלת בעולם הזה.
נראה לי שכולם מלבדי חשים שלמים על עצמיותם, וכל צרות העולם נחתו על כתפי.
ילדה – אישה דחויה ומקולקלת.
ילדה קטנה שלא מבינה איך היא נעשתה באחת כה מבוגרת, מהר מדי, לפני שהספיקה להיעשות הולמת לגילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
