בחצרות העיר בלילה

בין קירות כהים סדוקים

בתוך גנים ללא ירח

רק צחנת עצים פצועים

הוא משחק עכשיו תופסת

עם פראנדיה ופחדים

והם אומרים זה יסתדר לו

בגן החטאים

הם סגרו לו את הדלת

הם כבר רצו הרבה שנים

איש זקן בגוף של ילד

שעשה רק נזקים

כמו מלאכים תלושי כנפיים

בשמים בוערים

שומרים עלייך עם החרב

בגן החטאים

המון המון זמן לא הרגשתי את הכאב הזה שבתוך העצמות, זה שמשתק אותך עד שאתה לא מצליח לנשום יותר.

ובפעם הראשונה בחיים, לא יכולתי לשים את האצבע על הנקודה המסוימת שגרמה לכאב הזה לצאת החוצה.

אני כל כך גדולה, ומפתחת, ולומדת, וסוף סוף מצליחה להשיג את הרוגע שחיפשתי כל החיים.

אני עדיין אבודה, שבירה ומפוחדת אבל כבר כל כך הרבה פחות.

הרבה דברים השתנו מאז שנה שעברה- כשהייתה לי את התקופה הכי קשה שאי פעם הייתה לי.

וזה לא הכל לגמרי בגללי. או יותר נכון, כמעט שום דבר לא בגללי.

הכדורים שאני לוקחת נותנים לי ביטחון שיהיה בסדר. הם משלימים בי משהו שאף פעם לא היה בי.

יכול להיות שאני אוכל להסתדר בלעדיהם- אבל אני כל כך מפחדת מזה.

והוא ההגנה שלי, השקט הנפשי, האיש שממתן את הקיצוניות שבי. בלעדיו אני כלום, לפחות בנתיים.

אבל אני כבר עושה הרבה דברים גם בלעדיו. הוא פשוט מאפשר לי לצמוח ולהיות מי שאני יכולה להיות- בלעדיו.

הוא מצמיח לי את הכנפיים, נותן לי הקרקע לגדול בלי קשר אליו.

אני מאד רוצה שזה יקרה. לא שאני חושבת שניפרד- אני לא מסוגלת לדמיין את זה אפילו.

אבל אני רוצה להיות בן אדם בתור עצמי, לא דרכו.

אני כבר כמעט לא כותבת. תמיד כתבתי כדי להוציא את הכאבים הנוראיים האלה שהשתלטו עלי כל פעם מחדש.

לפעמים אני מתגעגעת לזה. להרגשה של הכאבים האלה בקצוות של הגוף, של החום מרוב שזה שורף.

הרבה דברים יפים היו לי בזכות העומקים האלה של הכאב, הפחד והבדידות.

כל טיפה של עצב קירבה אותי עוד קצת לעצמי.

אבל עכשיו אני לומדת להתקרב לעצמי ולאחרים דרך האהבה, היופי והרכות.

כשאנחנו ביחד אני לפעמים מחבקת אותו ומרגישה איך הוא מתמסר אליי, איך הגופים שלנו נצמדים ומתחברים ומרגישים.

אחר כך אני מנשקת אותו. מלטפת לו את העיניים. שמה אצבע על השפתיים שלו.

מסתכלת עליו ועל העיניים היפות שלו, על החיוך ועל כמה שפעם זה ממש לא היה ככה.

זה ממש לא מושלם והיו הרבה דברים שהייתי משנה אם זה היה תלוי בי,

אבל זה הכי קרוב למושלם שאי פעם היה לי.