כשאני חושבת על החיים בלעדיו הכל נהיה קר, בודד, וחשוך. אני מדמיינת המון דמעות וכאב, את הסכין שתחתוך לי את הידיים עד שהדם יזלוג ממני ויוציא מעט מהכאב העצום הזה. אחר כך אני ארדם בבכי, לא מפסיקה לדמיין את הרגעים היפים שלנו ביחד, את הנשיקות, האהבה, החיבוקים, את המילים המדהימות שלו ואת ההרגשה שפעם אחת בחיים הצלחתי לאהוב מישהו בלי גבולות. אני אתעורר וזה לא יעבור. ואני אעביר יומיים או שלושה בעוד ועוד חתכים, ובעוד בכי ושמיעת כל השירים שיקרעו לי את הלב. אחר כך אני אבין שאני לא אצליח להמשיך יותר. ואפרד בלב מכולם, ואבקש סליחה כי זה לא אשמתו של אף אחד שיצאתי ככה דפוקה שלא רוצה לחיות ואף אחד באמת לא אשם ולא יכול היה לשנות את זה, כי ככה אני, ואני באמת אוהבת, וסליחה, ואל תהיו עצובים כי זאת הבחירה שלי להפסיק לכאוב. לא בגללכם. רק בגללי. אני אלבש את השמלה הכי יפה שלי ואעשן סיגריה לפני הקפיצה, ואבכה עוד קצת, ואריח בפעם האחרונה את הריח של החיים.

לפעמים אני שוכבת לידו במיטה וחושבת שאולי אנחנו לא מתאימים. שיש חלקים מסוימים בנו שמתפתלים סביב שנינו, מנסים למצוא פיתרון אבל לא ממש מצליחים. כשאנחנו לבד אנחנו הכל. אנחנו יפים, חכמים ואוהבים. אבל ברגע שאנחנו עם עוד אנשים אני מרגישה איך הגוף שלו נאבק בי, איך כל דבר קטן מפריע לו. איך נאבדת לו הסבלנות ונמאס לו לחבק אותי ולהרגיע. לפעמים אני חושבת שהוא לא מבין שאי אפשר לשנות אנשים רק כי רוצים. אני חושבת שאנחנו לא מתאימים ומתחיל בי הרעד הזה, שיודע שבלעדיו אני כלום, שאני לא אצליח להתמודד. שאחרי שהייתי איתו- אני כבר לא מסוגלת להתמודד לבד. אף פעם. לעולם. אני לא אהיה כאן. לא איתו ולא בלעדיו. אני אעשה הכל כדי שנצליח- אבל כשאני אוותר זה יהיה כבר הוויתור המוחלט.

ובא לי לבכות ולצרוח ולהוציא קצת דם, ואני לא עושה את זה כי אני יודעת שהוא לא יסלח לי לעולם. ויודעת גם שאני לא אצליח להתמודד עוד הרבה זמן. ואי אפשר לתקן את זה. ואי אפשר לשנות. ככה זה היה, ככה זה עכשיו וככה זה יהיה כנראה לנצח. עד שאני לא אצליח יותר. וברגעים כאלה זה לא נראה כל כך רחוק.