אני מלטפת באצבעות חשופות את העור החלק שלי
אני עושה את זה כאילו אף פעם לא ניסיתי לסמן בעצמי סימנים שיזכירו לי מי אני באמת
אני הולכת אליו כשהוא יושב בחדר שלי, מתיישבת לידו וחופנת את הפנים שלי בחזה שלו
אני עושה את זה וחולמת שבאמת יהיה לי את זה לנצח
אני מתחילה לדבר עם עוד אנשים, להיות בקשר עם עוד אנשים, להפתח קצת
אני עושה את זה ולא מאמינה שזאת אני- הבודדה, העצובה, הסגורה
אני מחייכת כשאני נרדמת וכשאני מתעוררת ואני נהנת כמעט מכל דבר שאני עושה
אני עושה את זה כאילו אני לא זוכרת את הלילות הארוכים שבכיתי עד שלא נשארו לי דמעות
אני מדליקה נרות
וככה אני מנסה להשאיר את האור שבנשמה שלי דולק עוד קצת
אני מנסה לבכות
כדי להזכיר לעצמי שזה לא מובן מאליו, ההרגשה הזאת
אני מסתכלת על עצמי במראה
ואני יודעת שאני בדיוק כמו שחלמתי שאני אהיה
אני כותבת
ומנסה להסביר לעצמי שגם אם מחר אני לא אסכים למילה מהקטע הזה
זה עדיין לא אומר שעכשיו, כרגע, לא הרגשתי את זה בכל העוצמה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
