היי מותק,

קוראים לי נועה ואני בת 18 וקצת, בין תיכון לצבא. אני עובדת בבית קפה ונהנית מאד, יש לי חבר מדהים- אנחנו ביחד כבר המון זמן ולא מזמן חזרנו מטיול בחו"ל, הקשר עם ההורים בסדר, גם עם החברות, המוזיקה היא אותה מוזיקה והספרים גם כן נשארו פחות או יותר אותו דבר. 

יודע מה שונה?

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי.

אני לא זוכרת מתי שרף לי כל כך שהרגשתי איך אני רוצה להוציא, בכל דרך, את הרעל שהרגשתי בתוכי במשך שנים. 

אני לא אותה אחת בודדה ועצובה, זאת שמחפשת את הדרך בנואשות כמעט מעוררת רחמים.

עברתי המון, שנים של כאב ועצב שאין לי דרך לתאר, של אומללות אמיתית, של פחדים, כאבים, נהרות של דמעות. התנסתי בשתיית אלכוהול ועישנתי עד שנשרפתי מבפנים, חתכתי את עצמי, הסתובבתי עם אנשים נוראים ועשיתי כמעט כל שטות שהייתי יכולה לעשות.

עברתי גיל התבגרות מזעזע. סבלתי שוב ושוב, עברתי מסלול לא קל בכלל בניסיון להבין מי אני, מה אני רוצה, איך אני עושה לעצמי טוב.

קשה לי למצוא את הנועה שחיפשה בנרות את עצמה ואת הדרך שלה. אני לא בדיוק אותה אחת שתמיד קיוויתי להיות, ונטשתי קצת ערכים, רצונות וחלומות מאחור. אבל אני במקום של טוב, של אהבה ושל שמחה, אני לא בוכה ולא נופלת לתהומות של עצב. 

אין לי מילים לתאר איפה אני לעומת פעם.

במשך שנים לא הייתי בטוחה עד מתי אני אוכל להמשיך לסבול, אם אני לא אוותר בשלב מסוים בדרך.

עברתי את זה. לא ממש לבד, נעזרתי בדרך באנשים שהאירו לי את הדרך, בפסיכולוגים ופסיכיאטרים ואפילו כדורים נגד דיכאון.

אבל עשיתי את זה בעיקר בזכות עצמי.

אני גאה בי מאד. 

עוד יגיעו תקופות רעות, שאני אבכה בהן ואקלל ואשנא את הימים.

אני מאד (!) בספק אם הימים הנוראיים שעברתי במשך חודשים יחזרו ככה. 

אני עוד אחפש את עצמי, ואשנא את מה שהפכתי להיות, ואתפלל לחזור להיות אותה ילדה עם החלומות והתקוות הגדולות.

אני מניחה שככה זה כשמתבגרים. 

מה שעוד יותר אני מניחה, זה שהאפלה שעטפה אותי לא תחזור בעוצמה כזאת יותר אף פעם.

אין לי איך להסביר עד כמה לא היה לי מושג שהיום הזה באמת יגיע.