בלוג אישי - שם זמני (בשעון מקומי)

חשבתי, שהגעתי לגרוע מכל: רחוב חד סטרי ללא מוצא.

יש בזה משהו מרתיע, כי חבל על הרכב שיישאר בחניון או על עבירת התנועה שתבוצע כדי להוציא אותו משם. אבל גם יש בזה משהו מיוחד, כי מאז שהגיתי לעצמי את הקונספט הזה – חד סטרי ללא מוצא – חלפו המון שנים של "מתי ייתי ואחמיניה". פתאום, בערב אקראי בפתח תקווה הגעתי לרחוב ההוא, הרחוב חד הסטרי עם החניון בקצה.

ובאמת, החניון היה ההוכחה שזה קורה לנגד עיני. לעצמי לא חשבתי מעולם על קצה הרחוב הזה, מה יש בו ואיך הוא נראה. מקסימום, ציפיתי שיהיה שם שוטר תנועה שייתן לכולם דוחות. חניון, לעומת שוטר, הוא סיום הרבה יותר יפה. אפשר לראות בעיני רוחי – ערימות ערימות של מכוניות שטעו ונכנסו אל הרחוב הזה, בלי לדעת לאן הוא מוליך. חלקן חדשות, ואחרות ממש עתיקות, כולן מספרות היסטוריה של תועי דרך אקראיים. אנשים עומדים על ידן, מסתודדים, מסתכלים סביב באנחה, והולכים הביתה ברגל, בראש מורכן וידיים בכיסים.

אבל אתמול, בקצה החניון, בין המכוניות, היתה יציאה. ההתרגשות פינתה את מקומה לתחושת הקלה.