זה קרה לפני כמה שנים:
בתחנת רכבת אחת יש שני רציפים; אחד פופולארי והשני ללא ביקוש. הרציף לכיוון תל-אביב הוא הרציף המלא, ואילו זה שכנגדו – שמוליך לכפר-סבא – תמיד ריק.
יום אחד, בשעת בוקר עמוסה מאוד, עמדתי והמתנתי לרכבת לתל-אביב. כמוני היו על הרציף עוד עשרות. ברציף מולנו התמקם אדם בודד, שכנראה אינו מורגל בשימוש ברכבת.
איש ביטחון, שהבין שאותו אדם טועה, קרא לו מעבר למסילה. "לאן אתה נוסע? לכפר סבא?". לא, הוא נוסע לתל-אביב. תשומת הלב של כולם נמשכה אל הקריאות ההדדיות. "אם כך, אתה נמצא בצד הלא-נכון של המסילה. בוא, עבור לכאן, היכן שכולם נמצאים."
הנוסע הבודד מתבונן עלינו מספר שניות, אומד את הדרך מצד אחד אל הצד השני, ולנגד עינינו המשתאות הוא מראה סימנים שהוא עומד לחצות את המסילה – עליה ולרוחבה (מה שכידוע לכל נוסע מתמיד, אסור באיסור חמור).
באותו הרגע, עשרות נוסעים ברציף שמוביל לתל-אביב צעקו לאדם בודד מעבר למסילה
"לא!"
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
