זיכרון ילדות-קרוב.
בסרט ספיד, הזכור לטוב במידת-מה, מזנק אוטובוס סטנדרטי מעל תהום. מעבר לפילוסופיות בגרוש, כמו עד כמה מותר לקטעים בִּדיוניים בסרטים להיות בלתי-ריאליסטיים במפגיע, מדובר באחד מרגעי השיא בסרט.
נזכרתי שוב בשניות הקרובות לקפיצת המוות הזו. רגעים ספורים לאחר שהשוטר האמיץ (וסילחו לי נא על יכולתי הדלה באיחזור השמות. IMDB לא עובד לי, ובלעדיו אני בור*) קולט שהוא לוקח את נוסעי אוטובוסו אל פי-פחת, ושניות בודדות אחרי שהוא מבין שהייתה סיבה טובה שבגינה הכביש היה סגור לרגל שיפוצים, הוא מסביר לנוסעים המסכנים מה עליהם לעשות.
אצטט מהזיכרון, שלא רק שהוא מלא בשטויות, אלא גם כבר הרבה זמן לא עבר ריענון ב'ספיד': "אבקש מכל הנוסעים להתכופף, להניח את ראשם בין ברכיהם, ואת ידיהם על העורף".
מעולם לא הבנתי איך התנוחה הזו עזרה לנוסעים, לאוטובוס, לשוטר, או לעלילה.
סתם נזכרתי שוב, בלי קשר לכדורים נגד דליפה גרעינית.
[* כמובן, קיאנו ריבס.]
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
