לפעמים עצוב לי ברגעים שאני מבינה שלא נותנים לי הזדמנות.
נכון, תמיד יהיו הסיטואציות שגם אני הייתי חלק זניח בהם,
ואתחרט לעולמים;
אבל כשאני משקיעה, כשאני נחמדה, כשאני מחייכת,
מתקשרת, משתדלת. ובעיקר מצפה,
למה אז? למה אז לא משתלם לי?
למה אני מתאכזבת ונשברת?
למה בשגרה הכל רגיל, וכשאני עם הרגל מחוצה לה,
אני לא מצליחה להשאר שם?
שתהיה שגרה חדשה, שאכיר עולם שונה,
אבל זה לא מצליח.
ולפעמים אני תוהה,
למה אלוהים לא נותן לי הזדמנות,
במיוחד כזאת
שתלויה בעוד מישהו.
הזדמנות להרגיש מה שלעולם לא הרגשתי.
טוב לי לזרוח איתך,
טוב לי לשקוע איתך,
טוב לי איתך.
טוב לי לזרוח אצלך,
טוב לי לשקוע אצלך,
טוב לי אצלך.
אל תלכי ללקוט בשדה אחר,
ללקוט בשדה אחר,
את אחת שלי, טוב לי
טוב לי בבוקר אותך,
טוב לי לערב אותך,
טוב לי אותך.
את אחת שלי, טוב לי.
(אריק איינשטיין.)
[ומתי אוכל לצוטט את השירים המדהימים האלה ולהתכוון אליהם?.. מתי לעזאזל!]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
