היא לא עושה סימנים שהיא עומדת לבוא בקרוב. אבל אני מחכה לה..
אולי זה כי אני תמימה
אולי זה כי אני אופטימית..
לוידעת.
בכל אופן היא לא נראית באופק..
נורא בודד פה. קר כזה.. הרצון לחיבוק, למגע.. למישהו שסוף סוף יעטוף אותי.
והוא לא בא.
למה?
קשה לי להגיד. כבר ראיתי יפים פחות וחכמים פחות ומעצבנים יותר.. ואותם היא באה לבקר.
אותי לא.
אני לא מבקשת את הבלתי אפשרי. איכשהו כולם מצאו את זה.
אולי אני לא מחפשת טוב?
אני כל כך רוצה שהיא תבוא כבר, האהבה הזאת, כל כך מוכנה לה, כל כך צריכה אותה כדי לדעת מה היא.
כל כך צריכה אותו, מי שלא יהיה, שיאהב אותי גם. רק כדי שאני אדע שזה אפשרי, לאהוב אותי..
לא בתור ידידה, חברה הכי טובה. בתור אהבה.
קצת יהיר מצדי לחשוב שהיא לא תבוא בכלל אני חושבת. אז אני מאמינה שהיא תבוא.
אני פשוט מרגישה שאני מפספסת משו נורא גדול בזה שהיא לא באה עכשיו. אהבה של גיל 16 היא לא כמו של גיל 23.
נשיקה ראשונה של גיל 16 היא לא כמו נשיקה ראשונה של גיל 23..
אני רוצה לאהוב
אני רוצה להיות נאהבת
אני רוצה להתחבק
אני רוצה להתנשק
אני רוצה לעשות אהבה
ואין עם מי.
ונמאס לי לחכות.
למה האהבה שלי לא באה?
עד לפעם הבאה
-שחר-