לא יום משו. יום שנפתח בלתקוע את הזרת הקטנה של הרגל בשולחן לא יכול להיות יום טוב במיוחד נכון?
חוץ מלתקוע את הזרת בשולחן גם הייתה לי היום בגרות במתמטיקה, שני שאלונים [מישו יודע איזה מעייף זה???] והלך ככה ככה מינוס. והכי מעצבן זה שלמדתי המון וירד לי על שטויות, הייתה לי טעות חישוב שלמרות שבדקתי את התרגיל המזדיין איזה 3 פעמים לא שמתי לב אליה וזה הכי מעצבן בעולם!
כבר שלושה ימים שירדה עלי מן עצבות לא מוסברת כזאת. חולשה כללית. הכל נראה כל כך לא שווה.
פשוט בא לי לבכות ואני לא יודעת למה. איך זה שאני האחרונה שיודעת מהרגשות שלי?
לא מספיק שהכתב שלי מראה שאני מאוהבת [אין לי מושג במי, כן?] אז עכשיו אני גם עצובה ואני לא יודעת למה. יופי.
לאחותי יש חבר. יופי טופי שמחה וגיל.
תאמת שאני מרגישה הכי חראית בעולם [וגם די טיפשה האמת] שנאי אשכרה מרגישה קנאה, כאילו פאק מה נסגר?? הילדה בכיתה ו' החבר שלה נראה כמו הצרות שלי.. זה לא אמור להפריע לי כל כך!
ואיך היא סיפרה לי?
>"שחר את שוב מאחרת"
>"מה?"
>"אני שוב עוקפת אותך"
>אופיר מה את רוצה?"
>"אפילו לי יש לפניך"
> "אפילו לך יש לפני מה??"
>"לי יש חבר"
תודה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה. אחרי יום עמוס במתמטיקה הייתי צריכה שאחותי הכלבתית הקטנה לא רק שתפתח לי בברוטליות את כל צלקות "היסודי" העמוקות שלי אלא שגם תזרה מלח על הפצעים הפתוחים שיש לי עכשיו שאני גם ככה מרגישה שנארתי מאחור!
חרא.
אני בהתלבטות קשה בנוגע לאיזה אישיו שישב לי על הלב כבר שנתיים.. נראה מה יקרה עם זה..
עד לפעם הבאה
-שחר-
נ.ב.
דור וקרן, פעם אחרונה שאני אומרת: זה לא הבלוג שלכם!!!!!!!
וזה גם לא האיסי קיו שלכם! וזה לא כלום שלכם! תרגיעו עם התגובות בחייכם..
נ.ב.נ.ב
דור וקרן, אני מקווה שהבנתם שזה היה מוגזם בכוונה [שלא תעלבו לי פתאום או משו... אנערף...] ואני לא ממש כועסת, אבל אתם חייבים להודות שטיפה הגזמתם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
