לא תכננתי לכתוב את זה. תכננתי לדבר איתך פנים אל פנים, לראות את התגובות שלך, את ההבעות שלך... לראות בעיניים שלך אם אתה מבין על מה אני מדברת, אם אתה מרגיש אותו דבר, אם אתה משקר לי.
לא יודעת אם אתה זוכר אבל גם שנה שעברה ניסיתי להעלות את זה , ניסיתי לנצל הזדמנות נדירה שהיינו רק שנינו בייחד. אתה אמרת "לא עכשיו" ואני ירדתי מהרעיון, אבל העניין כל כך מעיק לי שאני לא יכולתי לשתוק והעלתי את זה שוב. הגבת אותו דבר. באותה אדישות קרה שמאפיינת את היחס שלך אלי.
אני מנסה להבין איפה זה התדרדר. איך הפכנו מחברים שמדברים 4-5 שעות בטלפון ולא מפסיקים לצחוק- לזרים שלא אומרים אחד לשני שום דבר חוץ מ"היי" חלוש בבוקר [לפעמים זה אפילו לא זה. סתם הרמת יד קלה]ואולי גם איזה "בהצלחה" לפני איזה מבחן, וגם זה נשלח בכלליות לחלל הכיתה,כאילו לכולם... אני אוהבת לחשוב שאולי אמרת את זה לי בעצם, ואוהבת לקוות שאולי הבנת שאמרתי לך..
איך הפכנו לזרים שלא יכולים להיות 5 דקות לבד כי אין להם על מה לדבר בלי ה"דבק" של החבורה.
שלא תבין לא נכון, אני לא מאוהבת בך, אבל אתה חשוב לי. מאוד. חבל שזה לא הדדי. כשחשבתי על איך זה קרה, ההתדרדרות המטאורית הזא, הבנתי שזה לא אני. זה אתה. וזה לא קרה בטעות, ביד המקרה, בגלל הנסיבות. זה היה מתוכנן וזה היה מחושב וזה היה במודע. וזה כואב. בהתחלה חשבתי שאתה לחוץ מ"השיחה", לא הבנתי שזאת לא השיחה ממנה אתה מנסה להתחמק- זה ממני, ניסיתי להבין למה ואני לא מצליחה. אני לא יודעת למה אתה לא סובל אותי,כי ברור שמשהו בי מעצבן אותך, משהו בי מפריע לך, דוחה אותך. לקח לי קצת זמן להבין את זה כי בהתחלה חשבתי שאולי לא שמת לב, אבל אתה כן שמת לב ואני- לא ידעתי.
אני מניחה שאתה מבין שהייתה מעדיפה לדבר איתך פנים אל פנים ולא לכתוב לך את זה ככה, אני מקווה גם שאתה מבין שלא השארת לי הרבה ברירות.
אני מבקשת ממך להסתכל על המכתב הזה ברצינות. אל תנסה למרוח אותי בקסם החלקלק שלך ואז לחזור להיות כמו שהיה כי זה לא יקרה. אני רוצה שתגיד לי באמת מה אתה חושב, מה אתה רוצה. לא מתוך הפה אלא מתוך הלב [למרות שאתה מסתיר אותו מכולם תחת מעטה של ציניות]. ואל תחשוש לגבי "לפגוע בי"- כבר פגעת. מכאן זה או להשאיר אותו דברר או להשתפר.
זהו. כל מה שהיה לי לומר. בעצם לא הכל, אפילו לא קצת, לא חלק, כי אם הייתי אומרת הכל המכתב הזה לא היה נגמר אף פעם.
מכאן יש שתי אופציות, אתה יכול לראות את המכתב הזה כמכתב פרידה- רק תגיד את המילים ואני אעזוב אותך בשקט, גם ככה נשארה לך רק עוד שנה אחת לסבול אותי ואז לא תראה אותי יותר.
האופציה השניה היא שתסתכל על המכתב הזה כאופציה להחזיר את מה שאבד, להתחיל מחדש, אולי אפילו טוב יותר.
תודיע לי מה אתה מחליט.
שלך בינתיים
שחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
