אלוהים אדירים שבשמיים מה עשיתי זה מגיע לי?!?!?! אני נחמדה! אני עוזרת! אני תמיד שמה שקלים[!!] בקופות הקטנות של הצדקה, אז מה לכל השדים ורוחות הצפון אתה רוצה ממני?? למהההה??? למהההההההההההההההההה??
שלום לכם קוראים יקרים ובוקר טוב.
אנא דמיינו לכם את הסצנה הבאה:
השעה היא 10:50 בבוקר. לילה קודם ביליתי וחזרתי רק ב 04:30 לפנות בוקר. הלכתי לישון ב 05:00. הפלאפון מצלצל. אני קולטת מספר לא מוכר ועונה. [לצערי מה רב אני ממש טובה בלעשות קול של "ערנית" כשאני למעשה ישנה. ואני גם מדברת לעניין ככה שכמעט בלתי אפשרי לדעת שישנתי. לאזעזל כשרונותי המדהימים!!!!]
-"הלו"
-"שחר?"
-"כן"
-"היי זאת וורדה*בוקר טוב!" [ורדה היא המורה שלי לספרות]
- "היי ורדה!" [קול מבוהל+ מופתע+מזועזע עד עמקי נשתמו הקטנה והעדינה]
"מה נשמע וורדה?"
-"הכל בסדר.מה שלום העבודה* שלי?" [הכוונה היא כמובן לעבודת החקר ברמה אוניברסיטאית שהגשתי במאי
. מאז היא החזירה לי אותה עם תיקונים
רק שאני הייתי עסוקה במגנים, בגרויות, ועוד כמה
דברים שהם יותר מעניינין מהכנת עבודת חקר.]
- "מה?..."
-"אני מקווה לראות אותה בקרוב, כן שחר?"
-"אה כן בטח! פשוט הייתי עסוקה אבל עכשיו יש לי זמן" [שקר במצח נחושה]
-"אני שמחה. בכל אופן התקשרתי בנוגע למנוי לבית-צבי" [יש לנו מנוי ממש זול מטעם ספרות ועשיתי
מנוי לידיד.]
-"כן..?"
-"יש הצגה מחר. את רוצה שאני אשריין לך כרטיס?"
-"אמממ זה לא המנוי שלי בעיקרון אבל כן. תשרייני אפילו שניים"
-"יופי! מעולה. עכשיו אני אשמח אם תוכלי להתקשר לבן* להודיע לו על הכרטיסים" [ילד מהכיתה. בקושי מדברים]
-"אממממ אין לי ת'טלפון שלו..."
-"אני אביא לך! 054.............."
-"אה... יופי..."
-"אני צריכה שתתקשרי גם ללילך* ול.... [לא זוכרת איך קוראים לשניה..] ותודיעי להן. אני פשוט לא יכולה להתקשר לכולם את יודעת**.."
[*שתי בנות שהיו ופרשו. אין לי טלפון. אין איסיקיו. קשה. קשה.
** אני יודעת. בגלל שאת לא יכולה להתקשר לכולם זה אומר שאני יכולה??? ב 11 בבוקר בחופש?? אישה טיפשה!]
-"אמממ כן. טוב.."
-"יופי. ואני מקווה לראות את העבודה בקרוב"
-"בטח וורדה [חיוך טלפוני מאולץ עד כאב] כבר התחלתי"
-"אני מקווה שהתינוק יצא חמוד וראוי" [אלוהים אדירים שבשמיים! מה היא רוצה ממני??]
-"חחחח גם אני...."
-"טוב ביי שחר. ותחזרי אלי מהר!"
-"אין בעיה וורדה. ביי"
מאז היו אינסוף נסיונות לישון, שכשלו כמובן. אני שונאת את וורדה. זאת טראומה לכל החיים ואני אטבע אותה והיא תאלץ לשלם לי על הטיפול הפסיכולוגי שיכשל ותישא על מצפונה את העובדה שהועפתי מהבית עקב משוגעות יתר, גרתי ברחוב ואז החלפתי את שמי ל "מרינה" כדי להשתלב יותר טוב בעבודה וחטפתי דלקת ריאות חמורה בגלל הבגדים הקצרצרים ומתתי בבית החולים בגיל 25 תוך שאני ממלמלת ברגעי האחרונים "וורדה... לא! וורדה תפסיקי! אני לא רוצה עבודת חקר! אני לא יודעת מה המוטיב! וורדה לאאאאאאאאאאאא!"
עד לפעם הבאה
-שחר-
נ.ב.
הפוסט הזה הוא מחווה לספר החמישי בסדרת יומניה של ג'ורגיה ניקולסון "ואז הוא נפל לי לתוך היד".
וזה באמת באמת קרה. נשבעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
