תכלס קרו המון דברים די מסעירים לאחרונה שלא כתבתי עליהם: היה נשף, סיימתי בגרויות [נשארו רק כמה שיפוצים פה ושם], נוסעים לאילת[משפוחה] אחר כך לנאפה [חברות], קיבלתי את הזימון שרציתי ועכשיו נשאר רק להחזיר אצבעות..
אין סום סיבה ספיצית שלא כתבתי.. סתם לא ממש התחשק.
היום יש עניין קצת אחר על הפרק.. שטחיות. כן כן העולם שטחי, כולם רדודים, אין לאנשים עומק ועם חצי מהאוכלוסיה אי אפשר לנהל שיחה נורמאלית.. כל השטויות האל כבר ידועות, ואת העובדה שהעולם כולו שופט לפי החיצוניות למדתי על בשרי בדרך הקשה. זה פשוט ש... אף פעם לא החשבתי את עצמי רדודה.
כאילו, אני עדיין לא. אולי זה סוג של הכחשה עמוקה אבל אני באמת לא חושבת שאני מהטיפוסים השטחיים ולפי האמונה הזאת גם בניתי את כל מעגל החברים שלי.
אם נגיד יש בחור X ויש לו אחלה תכונות והוא עושה רושם של אחלה בנאדם: מעניין, עמוק, אוהב אותם דברים כמוני, אבל החיצוניות... לא הכי בשבילי. זה עושה אותי רדודה? כאילו, ברור שכן.. אני לרגע לא חושבת שאני מעל ההתנהגות הכלל עולמית [בטח לא כשאני ידועה ב"יפה לו כחול רויאל", שלי... והמבין יבין] פשוט שזה נראה לי ממש נורא. זה נראה לי ממש נורא בעיקר כי אני רוב חיי עומדת מהכיוון ההפוך של "יש לה אחלה אופי אבל לא הייתי נוגע בה בלייזר". ובכל זאת אני לא מצליחה להתנער מזה!! זה מטריף אותי. בחיי.
הבעיה היא בעיקר שבכל הנוגע לבנים יש לי טעם.. אמממ מלכותי משו. מבחינת מראה לפחות, לא כל אחד נופל אצלי לקטגוריה של "חמוד", למרות שהרבה מרוויחים אותה כי האופי משנה המון, אבל חיצוניות נטו? מאוד קשה אצלי..
אמא שלי תמיד אומרת שבשביל טעם כמו שלי צריך "להראות בהתאם".. צודקת מן הסתם. אני שונאת שהיא צודקת.
השאלה היא:
כמה נמוך אפשר לרדת..?
עד לפעם הבאה
-שחר-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
