הפתעה!
התגעגעתם?.. אם לומר את האמת אני לא. בכלל לא, אם להיות לחלוטין מדוייקים. זה לא שלא היה לי מה לכתוב, זה פשוט שלא היה לי חשק לכתוב, אולי זה אפילו סימן טוב. [הייתכן שאני מצליחה להתמודד עם הבעיות שלי בלי להפיץ אותן ברחבי המרחב הוירטואלי??]..
אניווי, לא באתי לפה כדי לתת לכם איזה "סיכום מצב" או "עדכון רגשות". באתי כדי להביר לכם למה אני לא הולכת לרופאי שיניים ולמה לא הייתי אצל אחד מכיתה ב' :
תראו, השיניים שלי במצב מצויין: 0 חורים, 0 סתימות, 0 כתרים ושום טיפול דנטלי מתקדם. ב18 שנה אני חושבת שזה הישג מרשים :) בכל אופן, הבעיה היחידה היא שיש לי שן אחת שצמחה די עקום והפוסטמה הזאת הורסת לי רצף מרשים ביותר של שיניים לבנות, מושלמות, ומסודרות להפליא.. מזוויות צילום מסויימות זה פשוט נראה כאילו חסרה שלי שן.
על מנת להביא את החיוך שלי לכדי שלמות הלכתי היום, מוקדם בבוקר לרופאת שיניים. לבד. זה לא נגמר טוב.
"יש לך תיק שיניים?" שואלת אותי המזכירה בכניסה תוך שהיא בוהה בי במבט מזלזל עם העיניים עמוסות האייליינר שלה והציפורניים ההמוניות עם קישוטי הזהב וה'יהלומים' . "סליחה?.." שואלת אני בתמיהה [אף אחד לא אמר לי שצריך להביא את השיניים בתיק מהבית..]. "טוב,תמלאי את זה ותחכי ליד חדר 8" מילאתי את הטופס וחיכיתי ליד חדר 8 [צייתנית אה?].
אני נכנסת בהססנות מסויימת לתוך החדר שם מחכות לי שתי בחורות נטולות פרצוף. אחת מהן מסמנת לי לשבת על הכיסא והשניה לוקחת מהידיים שלי את הטופס. הן מנמיכות את הכיסא [זה הדבר הכי מפחיד בעולם אני חייבת לציין] והבחורה הבלונדינית נטולת הפרצוף ניגשת אלי ופותחת לי את הפה. בשלב הזה הדבר היחיד שנאי רוצה זה לברוח משם או לחילופין שהן יורידו כבר את המסיכות המפגרות האלה כדי שאני אוכל לראות שהן לא חייזרים ושיש להן פרצוף נורמאלי עם אף והכל..
הבלונדה מורידה את המסיכה [יש לה אף.] ושואלת איך אפשר לעזור לי. אני מסבירה לה את הבעיה והיא מתחילה להסתכל לי בתוך הפה ולהחמיא לי על השיניים [זה רק אני או שהסיפור הזה קיבל פתאום נופך של סיפור אירוטי קינקי על שיניים...?] "איזה שיניים יפות!" "כמו בספרים" "בת 18 באמת? איזה יופי של שיניים.. עוד לא נהרסו ע"י הרופאים" [ואני תוהה אם יש לה איזה תכנון זדוני לבתק את שיני מבתוליהן הדנטלים ולקחת את תומתן באכזריות.]
"נו, מה נראה לך שאפשר לעשות?" אני שואלת בתקווה. "הפתרון היחיד שאני יכולה להציע למצב שלך זה טיפול בברזלים". "טיפול בברזלים? כאילו, טבעות..?" אני שואלת בחשש. "כן ברזלים ששמים על השיניים כמו של הילדים". "אין מצב." אני מודיעה בתוקף. "אין שום סיכוי בעולם." "אבל למה את פוסלת? זה נורא טרנדי!", "כן, אם את בת 11..". "לא!" [היא מתקנת אותי, ואפשר לחוש עצבנות קלה בקולה. חה חה, הכשלתי את תוכניתה הזדונית] "זה מאוד יפה, זה מראה שיש לך כסף!" . בהיה, בהיה, מצמוץ, מצמוץ. המבט המיואש על פניה מוכיח לי שניצחתי. הידד. "ומה לגבי הלבשה?" אני שואלת "אי אפשר" תשובה חד משמעית עם טון עוקצני משו, לקחה את זה אישית הבחורה. "למה לא?" "כי השן שלך אחורה מדי ותצטרכי להשחיז את כל השן וגם אז זה יכול לצאת כמו גוש שלבן באמצע הפה שלך". אווץ'. אני חושבת שהכעסתי אותה. לא טוב..
"טוב, עכשיו נעשה כמה צילומים" קפצה הבלונדה בעירנות מחודשת. "לא, לא אין צורך!" אמרתי בזמן שהכיסא שלי התרומם לגובה הרצוי והברונטית נטולת הפרצוף [היא לא הורידה את המסיכה, אין לי שום הוכחה שיש לה פנים מתחת לדבר הזה] מתקרבת לעברי עם דבר מוזר וצהוב ביד, "יש צורך! " הבלונדה צועקת עלי. ברקע, מהדהדים דבריה של אמא בראשי "שחר, את שם בשביל יעוץ, אל תתני להם לעשות לך צילומים, זה בתשלום ואין בהם צורך!". מאוחר מדי עכשיו, עוד לא סיימתי להפגין את התנגדותי וכבר נכנס לפי הדבר הצהוב המוזר הזה "אל תזוזי" אמרה הברונטית בלי הפרצוף ונעלמה מהחדר. אמלה. היא חזרה ועשתה אותו דבר גם בצד השני. נהדר. עדיין יש לי את הטעם הגועלי הזה בפה... פיכס.
הבלונדה התבוננה בצילומים והגיע שוב למסקנה שהשיניים שלי במצב מצויין. שוקינג.
את היום הזה סיימתי בבזבוז של שעה שלמה מחיי, ובהפסד של 50 שקל [צילומים מחורבנים] וסיכוי לחיוך אורביט.
-שחר-
"אם לא מחייכים אליך, היה נדיב- ותן אתה חיוך. כי אין אדם הזקוק ליוך יותר מהאדם, שאינו מסוגל להעניקו לאחר"
=)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
