תפילת שחרית

לא מזמן קראתי פה תגובה על פוסט ישן נושן שלי. הכותב שלה מעש בתיאורי הכאב הציוריים שלי, ואמר שאיש לא יכול לחוות את מה שאני כתבתי עליו בכזאת תדירות, הביע תנחומים כשנעלבתי מהתגובה המתיימרת משהו, ונעלם.

ובכן, הוא צדק כנראה, כי מאז שאני לוקחת נוגדי דיכאון ויודעת איך מרגיש אדם ממוצע מהרחוב, התחוור לי עד כמה זרה בוודאי נראיתי לבריות בתקופות האומללות שלי.

עכשיו, רב הזמן אפילו לי קשה להתחבר לכל אותם שארי זיכרון שהותרתי על ניירות פזורים ברחבי החדר שלי. אבל לפעמים זה נוחת עלי. מסתער בהפתעה כזיכרון מודחק, או זיכרון לעוס ועמוס שעולה בעקבות מילה מקרית של מישהו, כתבה בעיתון, סרט כזה או אחר...

לכל אחד אספר על זה בציניות, לארתור אני מתייפחת כמו ילדה קטנה. רואה אותו מבעד לדמעות מביט בי חצי מתחבר חצי תוהה על פשר הראייה הבלתי מוכרת. ואז אני עושה את מה שאני עושה פה- מנסה בכל כוחי להפוך את הכאב שבדרך כלל צורם בקצה הגרון למילים בעלות משמעות של ממש. 

והכאב הזה חובט ומגרד את דפנות הצלעות שלי, מאיים לקרוע אותי מבפנים, לפוצץ את המעיים שלי על הפרצוף שלו. 

עוד לפני שאספיק לפתוח את פי, אני רואה את עיסת האוכל הלא מעוכל מתערבבת עם זיכרונות מזעזעים חצי מעוכלים נוזלת על קצה הסנטר שלו. הוא ינגב אותה בגועל, וכנראה יזעיק איזה יחידת מז"פ מיופייפת לחקור את השאריות.

כך זה קורה בעיני רוחי. או אולי לחילופין הוא יביט בי בקרירות, ואז יפנה מבטו לטלוויזיה ימשיך לראות עוד פרק חוזר של CSI; ואני, עדיין מפעפת ורוטטת, אמשיך לבכות ולהיזכר.