רעב לעת ערב, מצב שכיח עבור רובנו. התחושה הציקה לי, אך לא יכולתי לאמוד אותה, האם היה זה אכן רעב? בבוקר חטפתי כריך ומאז מיני נשנושים. הבטן שלי הרגישה נפוחה, מלאה. אז אני לא רעב באמת, ספרתי לעצמי, אך בכל זאת, לא הייתי מסוגל עוד לשבת בשקט. שוטטתי בדירה, לא היה איש. חללים ריקים, בטני מלאה. משרטט ברגליי הברות לא מובנות. אי שקט מוחלט שנמשך ונמשך ומנע ממני להתמקד, להיות. ראשי מתפזר, עוד סיפור מסרב להסתיים.

התחלות רבות נכתבו, אבל לסיים אותם, זה בלתי אפשרי. לא מסוגל לכך. יש א', אפילו ב', ג' בראש. כל כך הרבה אפשרויות לקשור חוטים אלו, המספר מתפרץ מראשי, כל בחירה – הרת גורל! אנשים מסוגלים לשנות את גורלם, דמויות לא, אפילו גם הסופר וגם הקוראים יעמידו פנים. דרך – אחת. מהעמוד הראשון ועד האחרון. הנה, זה כה ברור לאחר מעשה.

 אולי משהו לשתות, עם סוכר? לא ממלא וגם מעט משביע. אשליה, אך כזו שעובדת. שתיתי כוס נוזל חם ומעט מתוק. לא עזר. קמתי מהכיסא ופסעתי הלוך ושוב. שבתי לכיסא, הרגשתי תחושת דחייה עצומה, כברק המתחלחל בשמי סערה ומבקש להקיא עצמו בנחיל אור עצום! אור מסנוור אשר לאחר – רק רעם, מתגלגל, שחור ועמום, לא נגמר לעולם – נותר בזיכרון האדם עד מותו הוודאי, "זהו ברק, לאחריו רעם". מוסר השכל, ניסיון, איך שלא נקרא לדבר שהיה ונכתב על נייר לב האדם – זה שם.

רעב או אולי שבע? חוסר סדר. אי ידיעה. האפשרויות צפו בי  – כבר כמעט שבע בערב, אם אני לא אצא ואהיה שבע – הכל טוב, אבל אם אני אהיה רעב, בסופו של דבר – הכל ייסגר ואז נתקעתי כלוא ברעב הזה בבית. אין דבר במקרר. שום הצלה. אם כבר להרהר בדבר, להימנע מהחלטה, אותו מצב הביניים – אז שיהיה בתנועה. אוכל להחליט בסמוך למקום. חטפתי את התיק ונקישת מנעול הדלת הדהדה, לא מותירה בי אף זיכרון. כיצד כותב זאת אני? ממציא, זיכרון אחר, דומה, שכן עודנו פה בתוכי. לאן אני הולך, מה הן האפשרויות כרגע?

והנה יש התחלות רבות, סיפורים שונים זה מזה. כל אחד, קול שונה. אין הם סימפוניה ערוכה ומופתית, אלא קקופוניה של מצבי האנושי. לא מסוגל לבחור דרך. כל כך הרבה אפשרויות. בחירה אחת, פוסלת את האחרות. הנחש בלע את פיסות הלחם של עמי ותמי. הידיעה מוליכה קדימה, אין דרך אחורה. דו קרב וסנצ'ו פאנסה מזהיר – אלו רק תחנות רוח. מצב ביניים זה, נתקעתי. כיצד ממשיכים? אפילו יהיה כל הרעיון סדור מולי, עדיין, אתמוטט באפיסת כוחות!

הלכתי עשר דקות עד שהגעתי למרכז העיר – יש פה מגוון אנשים רחב, כשפע השיפועים של עירנו. איש חמור סבר חלף מולי ברוח מהירה, מבלי להטיל צל. או שמע היה צל, אך הוא התערבב תחת צללי הלילה של עשרות הרגליים ולא יכולתי להבחין בו עוד. הוא פסע במעלה איזו שדרה ראשית, בטוח בעצמו, למרות העלייה התלולה. היה דבר מה נזירי במראהו, חמור. זאת כבר אמרתי, שהיה חמור, אך בכל זאת, מדוע זוכר אני אותו כרגע? אולי היה זה ניצוץ הביטחון, היודע לאן הוא פוסע. אולי אני מבקש זאת עבורו, על מנת להכתירו כנסיך האפשרויות, זה אשר אינו מתבלבל בקלות. בוחר את הקלף הנכון עבורו. לא, לא בוחר – משרטט!

אפילו גבולות האפשרויות – אין אלו עניין ברור עבורי. אם ישנן אפשרויות, הרי שאני מודעים אליהן. יש להן גבולות, ברות בחירה. אך, מה הם גבולות אלו? מה מעבר להם? האם יש מעבר? אם ישנו גבול והאפשרויות ניצבות מצד אחד – הרי שהעבר, הבלתי ניתן עוד לבחירה ושינוי, בצידו האחר. אולי אפשרויות אשר לא מומשו – עדיין חיות וקיימות? כאהבה שלא מומשה וממשיכה להחיות את אותו ברנשי חמור הסבר הצועד מעלה בשדרת אוגוסטינוס?

אודה ואתוודה, התבלבלתי כבר לחלוטין בין תחושותיי הרבות. החלטתי לאכול – רק על מנת להעמיד במבחן את תחושת הרעב\מלאות שבי. אם אוכל ואתפקע – הרי שהייתי שבע, מעט אסבול מהתחושה אך היא תחלוף. אם לא אחוש שקיבתי התרחבה פי חמישה מגודלה המקורי, אז טפלתי ברעב והעניין יובא לקבורת השכחה. כל כך הרבה אנרגיה מבוזבזת רק על בחינת הדברים. אולי בטני מעלה הצגה לבחון את תגובותיי, כהמלט הבוחן את אחי אביו, ובפשטות, דודו?

אולי צ'יפס? פשוט, משביע, לא מזין. לא האפשרות הכי טובה, אך הזמינה. צעדתי מעלה, הרוח רפרפה בין הבניינים, לכודה כנפש אבודה בעיר. אני אוהב את הצליל של הרוח ועוד יותר מכך, את אפשרותה להתגנב לכל מקום – בחורף, תמצא דרכה לעורך דרך כל חור ופתח במעיל. על ראש גבעה תסער ותשקשק עצים המסתתרים מעל דרכי עפר. כמו מים, היא ממלאת את הכלי הריק, או אולי זה רק אני שרואה תכונות אלו בה. דימויים הם תכונות, אולי.

נעמדתי מול דלת הכניסה וריח המזון כבר החל לדגדג את בלוטות הרוק שלי אך באותה המהירות חשתי איזה מיאוס מהאפשרות הזאת, פשוט לאכול צ'יפס? לא. איזה בזבוז. צעדתי משם במהירות במורד הרחוב ונצמדתי לרחוב המקביל. סלט. סלט זה רעיון מושלם. אבל באיזו מסעדה? סתם סלט אני יכול להכין בבית – אילו היו ירקות בבית. אז לא סלט, כי האפשרויות קיימת בבית, אם כי ביקום מקביל (רשמתי לעצמי ללכת לשוק למחרת).

הסתובבתי. מצאתי עצמי ברחוב שכבר הייתי בו. שוטטתי בכל הדרכים הקלות. פסלתי רעיונות ובסופו של דבר חשתי רעב יותר ויותר, אך הרעב לא נבע מבטני. לכל הרוחות, כבר רתחתי באמת. יש איזה שד בתחתית נפשי, איזה שיקוץ שהוא תוצר עצמי...של מה? ייאוש על שאיני מבין את הדברים שבתוכי. כיצד אוכל להיות דבר מה, איזה אדם, אם לא אפתור את התחושה הפשוטה ביותר שבי?

קרסתי על ספסל, האנשים רפרפו כצל. שדרות שורטטו על פני כל העיר בפסים ישרים. מלבנים עם גלגלים דהרו בכביש. אור הניאון נצנצו מתוך משולשי ניאון מלאי להבת חשמל. צורות, אפילו בהן לא ניתן לבטחו כי יגדירו דבר מה, בטח שלא דבר מה אנושי! מה לי ולעיגול? שהעיגול יהיה מושלם, הרמוני; שטח המקבילית – אותו אני יודע לחשב! אפילו שטח של ספרה; תנו לי נתוני לוויינים ואדע מה המרחק בין איטליה וסנט פטרבורג! הידיעה של דברים שהם נחוצים אולי לאלו החשובים ממני, אלו שמקבלים החלטות הנוגעות לכולנו. החלטות של טייסים, מדינאים המשרטטים גבולות. האפשרויות מקשות גם עליהם ואם לא יצליחו – יתפטרו, יפוטרו. יהיה סוף. לאדם יש סוף אחד... ואם לא יפתור את כל אפשרויותיו, האם יזכה לשק השחור של איוואן איליץ' ויגלה כי חי חיים ריקים מדבר? ואולי כל העניין – הוא המסע בלבד?

ראשי הסתחרר. בחרתי – לאכול מנה מהאוכל הכי פשוט, הכי עממי, פשוט לאכול עכשיו הכי קרוב שיש! כמובן, היה סגור. השבע שבע פרחה מהעולם ולא תגיע עד מחר. האם עלי לפרש זאת כמסר? אוי לא, חשבתי לעצמי, עכשיו אני מתחיל לחפש משמעויות בדברים שאפילו לא נכתבו, אלא פשוט התרחשו, בצורה סתמית וריקה.

התחלתי לצעוד חזרה לדירה. אילו לוויינים היו עוקבים אחר מסלולי בצבע אדום – כל העיר התחתית והעליונה גם יחד היו זוהרות באור אדמדם חיוור. כה רבות הלכתי, התעייפתי. ראשי כואב. אולי אני לא רעב לאוכל, אלא התחושה הזו גאתה בי כפיצוי על כל הארוחות הקטנות וחסרות הערכים התזונתיים? מדוע איני מסוגל לסיים לכתוב אף טקסט? אינני מכיר את עצמי, כיצד אוכל לכתוב את סיפורים של אחרים, אפילו שאלו נובעים ממני, דמיוניים עד העצם הקטנה ביותר של גופם עשוי האותיות ותו לא?

כעת, אסתפק אפילו בכוס מים פשוטה. לא רציתי שליבי יפשיר מול אף טקסט, כאנטוניוס שקרא איזה פסוק ופנה לדרך מלאת הזוהר שבאמונה. רציתי אני לכתוב דבר מה, א' שיוביל לב' ואז ג' ולסיים לכתוב דבר מה.

ליבי החסיר פעימה, חשתי מלא חדווה ועיניי התמלאו ברטיבות – מעט צורבת, אפילו מדגדגת. אני רעב לדעת דרכי, שבע משלל האפשרויות. לא הייתי עוד רעב או שבע, כי אם מלא ביטחון כי הגיעה שעתי לכתוב. להיות.