עשר שנים.
כבר לא ילדה, אבל הרצח שלךָ נשאר בעינו, כאחד המאורעות הכי חשובים בחיי הצעירים, אם לא החשוב ביותר.
עשור חלף מאז. אני עדיין זוכרת בדיוק איפה הייתי ועם מי באותו לילה.
"מרכז יצחק רבין" היה חזון של לאה, להנצחת דרכךָ. לא פוליטיקה, ולא דיעות של אדם, כי אם דרכךָ החברתית אשר הטיפה לשלום וסובלנות כלפי הזולת. אותה דרך, אשר נטעה בךָ אמונה בסיסית בטוב ליבם של בני אדם, ושגרמה לךָ להרגיש כאילו אין סכנה מסביבך.
אני יושבת פה, בעמדת הבקרה של הטקס הרשמי של המרכז הלא גמור אשר קרוי על שמךָ (סמל לעבודתךָ הלא גמורה..?), מוקפת בתמונות שלךָ.
סרט רץ ברקע עם קולךָ המדבר. חלק מאותה הקלטה של הנאום אשר נשאתַ באותו יום גורלי זורק אותי חזרה לתדהמה ולכאב של ילדה בת 16 שעולמה חרב עליה.
לפתע פתאום אני כבר לא אישה בת 26 הבטוחה בצעדיה או בדרכה, אלא שוב אותה נערה בת 16 שהבינה באחת את ארעיות החיים. אותה ילדה אשר ביכתה את מות התמימות אשר עקב אחרי מותךָ שלךָ.
יצחק רבין.
לבי מחסיר פעימה לשמע שמךָ.
"מי זה יצחק רבין?" שאלה אותי ילדה קטנה בת 7.
איך את לא יודעת? מה, לא הסבירו לך מי הוא היה, מה הוא עשה, מה הוא רצה לעשות?
כעס בלתי מוסבר תקף אותי על אותה ילדה קטנה שנולדה לאחר מותךָ, ולא אמורה היתה לדעת מי אתה.
עצוב לי.
"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" דרשתַ.
המסר שניסיתַ להטמיע, הלך לאיבוד.
דמעותיי זולגות שוב בשמעי את דבריו של איתן הבר.. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הבטחון..."
אותה ילדה החבויה בי מתכרבלת בתוך עצמה, לא רוצה לזכור. לא רוצה לדעת.
היא עדיין מזדהה עם מילותיה של נעה, נכדתך.. "אתה הייתַ, ועודךָ, הגיבור שלנו".
אתה הייתַ, ועודךָ, הגיבור שלי.
אחרון גיבורי מדינת ישראל.
"הצבי ישראל, על במותיך חלל. איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה" (קינת דוד)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
