פעם, כשעבדתי בעבודה משרדית, לא הייתי ככה. הייתי נותנת את ה9 שעות ביום שלי, עושה את העבודה שלי והולכת הביתה, לחיים שלי.

מהרגע שהתחלתי לעבוד בחברה (ולא משנה כמה אינטריגות יש, וכמה טלנובלות יש, וכמה כעסים...) אני לא מסוגלת לשבת בשקט. החיים שלי עכשיו עוברים בקצב מסחרר. ככה זה כשעובדים בשעות לא סדירות, הרבה מאוד שעות, ועבודה פיזית. אז אמנם לא הכל עבודה פיזית, כי יש את האירועים עצמם שבהם די יושבים, אבל יש את ההקמות והפירוקים.

כיף לי.

אני מסופקת נורא.

זה מעבר לזה שזה כיף לעבוד פיזית (הדם זורם, האדרנלין, השרירים קצת יותר מפותחים מאשר הם היו כשעבדתי במשרד). זה לדעת שההפקה של האירוע היום, ביקשו אותי ספציפית להפעיל את האירוע, ולא אפחד אחר. זה לדעת שהאירוע עבר היום כל כך טוב, שגם פעם באה שיהיה להם אירוע הם יבקשו אותי. זה לקבל את כל המחמאות והתודות בסוף האירוע.

זה ללכת בסוף האירוע עם הרגשה של חצי אופוריה, כאילו אני על גג העולם, עם חיוך כזה של "הצלחתי, אני מאושרת עכשיו, ואתם לא תיקחו לי את זה".

לא מוכנה להחליף את זה בעד שום הון שבעולם!