שנתיים.
שנתיים שאנחנו יחד.
עברנו לגור יחד לפני שנה, והכל נראה מבטיח. אוהבים כל כך.. בלי חיכוכים.
אמרת לי שאתה רוצה להתנסות. אמרתי לך "אין בעיה. 4 חוקים. 1 - אף פעם לא עם אותה אחת. 2 - תמיד תשים קונדום. 3 - תמיד תחזור הביתה בלילה. 4 - אותם חוקים חלים גם עליי, ואותן זכויות".
היית באקסטזה.
לא השתגעת עם זה. מדי פעם היית נעלם לכמה שעות, ואז חוזר ומספר לי.. ואני - אני רק רציתי אותך יותר כל פעם שחזרת.. כאילו להוכיח שאני יותר טובה. חוץ ממך - לא רציתי אף אחד אחר.
עד שפגשתי אותו.
הייתי איתו לילה אחד.
מכיוון שהסכמנו לספר הכל תמיד - סיפרתי לך. חשבתי שתגיב כמוני.
אתה הקשבת. שתקת.
זה היה לפני חצי שנה.
מאז לא נגעת בי.
כאילו משהו בי טמא. כאילו לך מותר היה, ולי אסור... למרות שהסכמת שזה דו כיווני.
עכשיו אני שוכבת במיטה לצידך.. קול נשימותיך חודר את דממת הלילה. אתה ישן. אני ערה.. כמו תמיד. אני לא ישנה מאז אותו לילה בו הסתכלת עליי במבט מלא שטנה.
השטנה נעלמה מאז.. אבל גם המבט.
חיים באותו בית.. אוכלים את אותו אוכל.. ישנים באותה מיטה. אבל אתה לא איתי.
ואני.. אני רק זוכרת באיזו תאווה היית בולע אותי במבטך אז.. לפני שזה התחיל.. בטני מתכווצת כל פעם שאתה מסתובב מתוך שינה ובטעות נוגע בי.. ואז כאילו מבין מה עשית ובורח שוב הצידה...
"תיגע בי!" גופי צועק לעברך.
אתה מתעלם.
"אני פה! רק קח אותי!"
אתה מתעלם.
לא רוצה להחזיר את הגלגל לאחור.
אבל רוצה כל כך שתלמד לקבל את ההחלטות של עצמך.. או שתעזוב.
אתה לא עוזב.. אתה סתם פה.. מעביר את הזמן..
תיגע בי!
אם לא תיגע בי היום... אני הולכת.

על מי אני עובדת?
אם לא תיגע בי היום... אני אחכה למחר.. ומחרתיים... ועוד שבוע...
עד שתיגע בי.

*הבהרה - הקטע בדוי. הפלונטר.