אני לא יודעת אם "מתחרטת" זו המילה הנכונה.

אבל אולי זו היתה טעות... באיזשהו מקום.

אולי הייתי צריכה לא להציע מלכתחילה... אולי כשאמרתי שאולי לא, הייתי צריכה להפוך את זה לבטוח לא... אולי כן הייתי צריכה להגיד את זה למרות שידעתי שזה יפגע... כי הרי אחת הסיבות היתה שלא רציתי לפגוע..

אולי צריך מקום אחר...

אבל עכשיו אי אפשר...

יותר מחצי שנה נותרה.

קשה לי עם זה שאני לא רוצה להגיע הביתה... ועם זה שאם כבר כן אז רק לחדר...

וקשה לי עם זה שלא בהכרח אני יכולה לעשות מה שאני רוצה...

קשה לי עם זה שאני נכנסת הביתה, ויודעת שהוא שם, וחושבת "אוף... אין לי כוח..."

הלוואי וזה לא היה ככה.

אבל זה כן.

אולי זה רק שלב, אבל כל פעם שעולה נושא כזה שלא אמור לעלות (כמו העובדה שהוא נכנס לי לחדר ומכבה לי את הטלויזיה.. כמו העובדה שהוא היה שיכור פעם אחת, ושוב נכנס לי לחדר כדי לתת נשיקת לילה טוב... לא מתאים... כמו אתמול שפתאום קיבלתי SMS נורא דואג... לא עברתי דירה מהבית של ההורים כדי שתהפוך אתה להיות אבא שלי. יש לי אחד מספיק טוב.) עולה בי המחשבה (שוב) שאולי זו היתה טעות.

זה עובר לי אחרי יומיים, ושוב נהיה משעשע, אבל עדיין...

קשה לי עם זה שהמחשבה הזו עולה בכלל.