היה לי יותר קל לכתוב כשהייתי פסימית..

כשהכל נראה רע, וחסר כל אפשרות להשתפר - היה לי הרבה יותר לכתוב.

כי זה הכל עניין של קיצוניות... כשהכי טוב, וכשהכי רע.

אז הכי טוב... כזה הרבה זמן לא היה.

הכי רע.. אני שמחה להגיד שגם זה כבר לא, ולא מעט זמן.

עכשיו טוב לי באופן כללי, אני מרוצה מהחיים שלי, מרוצה מהדרך בה בחרתי (למרות שקצת פגעתי בכמה אנשים, אבל לא היתה ברירה.. ככה זה כשמתרחקים.. הם הבינו בסוף), מרוצה מעצמי (לרוב).

אז הגעתי לכמה מסקנות, שיניתי כמה דברים בסיסיים..

אבל עכשיו רוב הימים.. זה סתם.

לא סתם מבחינת "החיים שלי זה סתם".

סתם מבחינת "אין בי מספיק התרגשות כדי לכתוב הרבה". סתם מבחינת "אין לי מה לפרוק".

אם לומר את האמת לאמיתה... יש ימים שיש לי הרבה מאוד לכתוב... אבל זה יותר הולך למחברת שלי האישית...

למה?

כי אחת ההחלטות שלי, בזמן האחרון, היתה להתחיל להשאיר יותר דברים ביני לבין עצמי. כל מיני מחשבות, כל מיני התלבטויות.. דברים שמלכתחילה לא היו צריכים לצאת לעולם, ועכשיו חזרו למקומם הראוי. אצלי.

אבל שוב.. לא מדובר בשום החלטות הרות גורל, כי אין הרבה כאלה בחיים שלי כרגע.

חיה מיום ליום, משבוע לשבוע..

מחכה לגל הבא שייקח אותי למעלה, לאיפה שהייתי אז.

בינתיים...

צפה.