שלשום הבמאי התקשר. הוא ביקש עזרה.
מ"ס הפעמים שהוא ביקש עזרה, בכל השנה שאני מכירה אותו, אני יכולה לספור על יד אחת.
אז אם הוא כבר מבקש, אני לא יכולה להגיד לו לא.
עזרתי לו. סיימנו מאוד מאוחר (או מוקדם, תלוי מאיזה קצה של היום מסתכלים על זה). הלכנו לישון.
הוא שאל מתי אני קמה, אמרתי לו שאני לא. אז הוא אמר שסבבה, ושיש מפתח ליד הדלת.
אמרתי סבבה.
בבוקר קמתי, הוא כבר לא היה. הלך ללימודים.
הסתכלתי החוצה, וידאתי שהבונבון שלי עדיין שם (כפרה עליו, עמד שם ליד העמוד!)
החלטתי שאני, בגשם הזה, לא הולכת לשומקום. ישבתי והתחלתי ללמוד (יש מבחן ביום חמישי... איכס...)
באיזשהו שלב השותף החדש שלו הגיע, עם המובילים.
הוא שאל אותי אם אני יודעת מתי הבמאי חוזר. אמרתי לו שאני לא יודעת, אבל שאני יכולה לשלוח לו הודעה.
שלחתי.
הוא התקשר לטלפון של הבית, ודיבר עם השותף.
אחרי קצת זמן, הוא התקשר אלי, ושאל אותי אם אני עדיין אצלו, וכמה בלגאן השותף עשה. אמרתי לו שאני עדיין שם, לומדת.
לא ידעתי כל כך איך הוא יגיב לזה שאני עדיין אצלו, כי הוא קצת לא צפוי.
אבל זה נשמע כאילו זה די בסדר איתו שאני אצלו עדיין.
עד כאן, סבבה.
אבל...
הוא חזר משהו כמו שעה אחרי שהוא דיבר איתי, עשה כמה דברים, והתיישב מול המחשב.
ואז הגיע השוס. (לא צפוי בסדר, אבל כל פעם הוא מצליח להכניס אותי לשוק עם המשפטים שלו!)
פתאום, out of the fucking blue, אפילו בלי להסתכל עלי, הוא שואל אותי
"יש לך עוד הרבה זמן כאן?"
ישר שלחתי SMS לידיד שלי שגר לא רחוק, שאלתי אם אני יכולה לבוא אליו, כי לא ממש
רציתי לרכב הביתה בגשם.
אז אני שואלת את עצמי...
1) מה לעזאזל הפריע לו שאני שם? לא עשיתי רעש, רק ישבתי בפינה ולמדתי.
2) למה הוא אומר למישהי שאמורה להיות חשובה לו שתעוף משם, בגשם? אז מילא אם
הייתי עם אוטו... אבל בנאדם! אני על אופנוע! אני בחיים (אבל בחיים!!) לא הייתי
מסלקת מישהו מהדירה שלי, בטח לא ככה, ובטח לא אם הוא אופנוען ויש גשם בחוץ!
ממש רואים כמה שאכפת לו ממני.
אבל ממש!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
