00:00
נוסעת לבדי בחזרה מסרט עם חברים.
ברדיו מתנגן לו שיר ששמו שייך בכלל לשיר אחר. זוהי הפעם הראשונה שאני שומעת אותו  - Forever Young  - ואני חושבת לעצמי, איך אותן המילים בדיוק מקבלות עוצמה כ"כ גדולה בשבילי כשהצלילים והקולות קצת משתנים.
אחריו, כאילו שמעה את מחשבותיי, מדווחת השדרנית "ושוב Forever Young רק הפעם שירם של Alphaville...". כשמתחילים הצלילים המוכרים עובר רטט כזה במרכז המהות שלי. מתחיל מקצה הראש, נוזל אל הסנטר, משם  מדגדג לו מטה אל הבטן וממנה אל הרגל הימנית שלוחצת על דוושת הגז של הרנו המתפרקת בה אני נוסעת בימים אלה וכבר אני 20 קמ"ש מעל המהירות המותרת. מרגישה חיה.
אני  יושבת בקופסת מתכת, מרגישה את השבריריות מלאת העצמה שלי, חשה את העולם חולף מצדדי דרך החלונות בעוד אני וקופסת המתכת נשארות במקום. צופה ועם זאת לוקחת חלק בכל המתרחש.
אין מילים לתאר את החוויה מעבר ל - אני חשה. במלוא מובן המילה.
דיברתי היום על המחשבות שמתרוצצות בראש כשאתה לבד על הכביש בנסיעה ארוכה, מחשבות שבהעדר מילה טובה יותר לתארם נקראו "קיומיות" וכאילו כמו להוכיח לי את שניסיתי להסביר לחבריי התרחשה הנסיעה הזו רק כמה שעות לאחר חוסר היכולת להביא אותה לידי ביטוי הולם בשיחה. זהו לא מצב שכיח שאני לא מצליחה לדבר ברהיטות על נושא שמחובר אליי באופן שכזה ובכל זאת, אני לא מוצאת את המילים כדי לתאר את תחושת השלמות הזאת, החיות הבלתי ניתנת לערעור ועם זאת הכ"כ לא מוחשית.

התעייפתי מהכתיבה לכן אני אסיים את בליל המילים חסר הפשר הזה בבקשה אליכם אהוביי:
שמרו על עצמכם. יותר מכל דבר אחר.