god is one of us?

זה הדברים הקטנים

שמכשפים אותי

מחוות קטנות כאלו

מבטים חולפים

מילים יפות

אפילו תנועה קטנה

ופתאום זה בלתי נשכח

פתאום זה סוג של קודש

וזהו

כל הרעל מתחבא מאחור

ואני עיוורת.

אני מרגישה שלא יכלתי ללכת אחורה יותר מזה

לא יכלתי להיות יותר תקועה במקום

אבל אין לי חרטות

אם את זה אני צריכה לעבור כדי להתקדם הלאה

אני אעשה את זה וכמו שצריך.

אהבתי שאני חברותית.

זו ממש תפנית.

פתאום נעים לי עם אנשים

אז למרות שאני רוב הזמן לא מרוכזת

וזה מטריף אותי

לפחות יש המון אנשים טובים באמצע הדרך (: