שלום לכם, קוראים חביבים שלי ומה שלומכם ביום חם שכזה?
אני מקווה שגם אתם ישובים לכם כעת בכסא נח למדי בחדר ממוזג וקריר.
ואם לא, ועדיין נורא נורא חם לכם, אתם מוזמנים לפשוט מעליכם את הבגדים, לצלם לי כמה שיותר תמונות ולשלוח למייל שברשימות. :-)
סוגייה מעניינת -
בחודש האחרון קרה לי דבר יוצא מן הכלל!
בדרך כלל כשאני משוטטת ברחובות תל אביב יוצא לי להתקל בכל מיני וואנים עמוסים בערבים חרמנים שצועקים לי מהחלונות "הלו הלו כוסית מה הייתי עושה לך".
טוב, זה לא חדש בכלל. אוסף של פועלים לא מתורבתים בעליל שמרגישים בנוח לצעוק לעברי שהם היו פותחים לי את התחת אם הם היו יכולים.
העניין הוא שלאחרונה יצא לי להתקל בלפחות שלושה פועלים, של מי עדן או באתרי בניה, ישראליים אמנם, אבל... איך אני אגיד את זה... תאווה שלכם עמדה שם פעורת פה ואם הייתה יכולה הייתה גם נשכבת פעורת רגליים. שלושתם היו מחוספסים כאלה, מלוכלכים ומיוזעים ואיכשהו הם עדיין נראו לי מספיק היגיינים. זוכרים את הפוסטרים הישנים האלה של פעם, עם ה... אני חושבת שהם היו מוסכניקים או משהו כזה, מלאים בגריז כשכל הכפתורים בגינס שלהם פתוחים והבוקסר מבצבץ ובבטן יש להם איזה 17 ריבועים והזרועות שלהם נראות כמו שני בולי עץ? אז כאלה.
בכל אופן, זה גרם לי לתהום - האם זו איזה מגמה מבורכת של עיריית תל אביב להפוך את הפועלים שלה לחלומה של כל בחורה על מנת לשפר את השירות, שזו האפשרות הבאמת פחות סבירה, או שמא נכנסתי לתקופת הייחום שלי ואני פשוט מסתובבת לי ברחוב ומתחרמנת מכל גבר אקראי?
מה אתם אומרים?
ומה בעצם יוצא לכם מזה? :-)
ובכן, פוסט.
ארוך. מאוד. ועם המשך!
שונה בתכלית ממה שהורגלתם כאן בעבר, אבל אני חושבת שחלק מקוראים כאן ישבחו אותו ויקבלו אותו בשמחה.
השתדלתי הפעם להתמקד קצת יותר באווירה, בעלילה מתפתחת ופחות בכל השאר.
טוב, מה אני מבלבלת לכם את השכל, ועוד כשכל כך חם?
תהנו יקיריי,
אוהבת (וחרמנית) תמיד.
תאווה.
הם היו ביחד קרוב לשנתיים וחצי, נפגשו אי שם בשלהי קיץ 1998, היא בדיוק סיימה את הבגרות האחרונה, בגרות בהיסטוריה, הוא התגייס יומיים לאחר מכן, מודיעין, קרוב לבית.
זה לא היה סיפור של אהבה ממבט ראשון, האהבה ביניהם רקמה עור וגידים בחלוף הזמן, אך כעבור חודשיים של זוגיות כבר היה ברור לשניהם שיש כאן משהו אמיתי, חזק ועוצמתי.
ואולם, לאחר שנתיים וחצי, בקירוב, הם מצאו עצמם בפני קשיים רבים שלבסוף הכריעו את הכף והפרידו בינהם. זה לא היה קל, והיו כרוכים בכך כאבים גדולים וייסורים קטנים, אבל שניהם ידעו שאין ברירה אחרת ושזו בהחלט בהחלט ההחלטה הנכונה. הם נפגשו פעמים ספורות לאחר הפרידה, זה היה כמעט בלתי נמנע, אך עם הזמן המפגשים האלה הלכו והתרחקו זה מזה ומספרם הצטמצם עד שהפך, לבסוף, לאפסי. לה הוקל מיד, לו לקח קצת זמן להבין שמוטב כך.
היא.
הופתעתי מהזמן המועט שעבר בין הרגע שהבחנתי בו לבין הרגע שידעתי שזה הוא. גבו היה מופנה אליי והוא ישב כמעט עשרה כיסאות לפני, אבל היה בזה דיי והותר, אני חושבת שהייתי מזהה אותו גם קילומטרים מכאן. שיערו ארך מעט אך הוא נשאר באותה תסרוקת פשוטה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. גופו השתנה. כתפיו התרחבו, נראה כאילו הוא אפילו גבה מעט. הוא ישב זקוף בכיסאו והיה מרוכז כולו בדברי המרצה, כשאני בכלל שכחתי את שמי, שלא לדבר על העובדה שהייתי אמורה להרצאות מיד אחריו.
הוא.
חשבתי לעצמי מה לעזאזל אני עושה בכנס הזה, מה לעזאזל אני עושה פה בכלל?
בשנתיים האחרונות כבה בי משהו עמוק בפנים. אולי זו השגרה במקצוע הזה, עמיתי המשעממים, הלקוחות, שלא משנה מה אני אעשה, לעולם לא יהיו שבעי רצון ממני, המרדף אחרי הקידום שרק יחמיר את המצב, והריקנות... הריקנות שעוטפת אותי בכל בוקר כשאני מקיץ מלילה רווי סיוטים ושואל את עצמי - מה לעזעזל אני עושה פה?
הרמתי מבט לכיוון הבמה בייאוש. המנחה של הכנס לחצה את ידו של מר גרינבוים והודתה לו על ההרצאה המרתקת שלו. הוא חייך מין חיוך מתנשא ונעלם. אני בכלל לא זוכר דבר ממה שהוא אמר.
שוב היא מדברת, הפעם מציגה איזו מרצה אחרת שבטח תהיה מלוקקת בדיוק כמו מר גרינבויים "המרתק". אני לא יכול לעשות את זה יותר, אני לא יכול לשבת כאן עוד דקה אחת לפחות.
יובל התרומם מכסאו בתנועת איטית והחל מפלס את דרכו החוצה בין רגלי האנשים שישבו לצידו. גם נוי בדיוק התרוממה מכיסאה וירדה במדרגות לכיוונו, או יותר נכון, לכיוון הבמה.
הוא.
בשניה שראיתי אותה נעצרתי. זיהיתי אותה מיד, היא בכלל לא השתנתה. אותו השיער השטני שנאסף באדיקות אל קודקוד ראשה, זוג העיניים הכחולות מעוטרות בריסים ארוכים, שפתיים דקיקות והסומק בלחיים... גזרתה אמנם השתנתה מעט, אך למרבה הפתעתי זה רק החמיא לה. היא לבשה חליפה מחויטת בצבע שחור, ובעיני זה היה קצת משעשע לראות נערה בת 17 במראה של אשת עסקים...
אבל היא כבר איננה בת 17, ואני אינני בן 20 יותר. והיא לבטח נשואה ומאושרת, עם שלושה ילדים וכלב ובית בסביון, או לפחות ברמת אביב.
אני חייב לברוח מכאן, אני חייב לזוז...
היא.
זו לא הייתה ההרצאה הטובה ביותר שלי, למעשה, זו הייתה ההרצאה הכי גרועה שהעברתי בכל ימיי במקצוע!
ירדתי מהבמה בהרגשת כישלון. בכלל לא הצלחתי להתרכז בשום דבר אחר פרט לדלת אולם הכנסים - לאן הוא הלך? אולי הוא הלך לשירותים. אבל, אם הוא הלך לשירותים, למה הוא לא חוזר?
לבסוף הם נפגשו, ממש בכניסה לשירותים. היא חייכה אליו חצי חיוך, אבל הוא לא הצליח להניד עפעף. היא נגעה קלות בכף ידו ושאלה לשלומו, הוא הצליח להפיק גיבוב מבולבל של מילים מבין שפתיו ופתאום היא נזכרה כמה אהבה רכשה אליו בתור נערה ואיך תמיד הסתכלה עליו בתור הנער המרושל והקסום ביותר שפגשה. פתאום הרגישה דגדוג בקצות אצבעותיה ובכלל מבלי ששמה לב מצאה עצמה מאמצת אותו לחיקה ומחבקת אותו קרוב ועמוק אל חזה. יובל הצליח בקושי להכניס חצי נשימה אל תוך ראותיו ולרגע לא הפסיק לתהות כיצד היא מצליחה, אחרי כל השנים האלו, לנשוף את האבק שהצטבר על גבי ליבו ולהציף את כל אותם הרגשות שחש אליה לפני כמעט עשור.
הם המשיכו משם לבית קפה קטן ברוטשילד ולא הפסיקו לדבר עד שהשעון הורה על ארבע לפנות בוקר, וכל אותו הזמן הרגיש יובל יותר חי מאי פעם, ונוי, שכבר שנים שהיא קוברת את עצמה בעבודה ושיגשוגים לא מספקים בעליל, חשה פתאום, אחרי המון המון זמן, את העיקצוץ הנעים הזה בתחתית הבטן ואם להודות באמת, גם את הלחלוחית בין רגליה. יובל התבגר קצת וקמטים אחדים נגלו על פניו, אך על חיוכו העניו ועיניו הטובות נדמה שלא חלפה אף לא שנה אחת. והרי היה זה תמיד החיוך שלו והמגע בידיו, וכמובן, גם הצורה שבה הביט בה, שהיו מרטיטים את גופה ושולחים זרמי חשמל אל כל חלקיק וחלקיק אשר הרכיבו אותה. וכעת, אף שזה הפתיע אותה מעט, על אף המראה העייף והמיואש שלו, ועל אף שנראה כאילו עבר עליו פי שתיים מהזמן שעבר עליה, הרגישה יותר ויותר מעוניינת בגבר שישב לפניה בגב כפוף מעט אך עם עיניים נוצצות.
הוא, מציץ בשעונו.
"וואו, כבר מאוחר", ציינתי בפניה, מתחרט על המשפט המטומטם הזה שניה לאחר שאמרתי אותו. טיפש, יכלתי להעביר איתה עוד יממה שלמה. המון זמן שלא הרגשתי כל כך חי, הלב פועם בחזה בעוצמה, מאיים לפרוץ מבעד לבגדים. הדופק מהיר, הבטן מתהפכת, אני חושב שפעם קראתי לזה פרפרים בבטן.
היא.
"כן, אה... אתה צודק. תלווה אותי הביתה?" הצעתי בחיוך, ממש כמו פעם, כשהיינו חברי ילדות.
הוא הנהן מיד, כאילו התפלל לשמוע בדיוק את המילים האלו יוצאות מפי, והתרומם בכבדות מכיסאו. השתהתי מעט, מביטה בו מתנהל עם הגוף הזה החדש לי. הוא באמת גבה מעט, ועכשיו אני רואה לפתע שגם כמה קילוגרמים התווספו לו במרוץ השנים. בתקופה שבה יצאנו הוא היה נער רזה וקצת חיוור והיום... מפתיע שהיום הוא נראה לי אפילו יותר מושך מהנער שהרטיט אותי בגיל 17, כנראה בגלל גילו בעיקר. עם הקילוגרמים הנוספים האלו הוא נראה יותר מוצק, אפילו חטוב. הזרועות שלו קיבלו נפח אחר, הירכיים שלו התעבו וכתפיו התרחבו. הוא היה גדול ממני וגבוה ממני ומצאתי את עצמי תוהה איך זה להרגיש את כובד משקלו על גופי, איך נראה גופו כשהוא נוטף זיעה. פתאום עבר בי גל של תשוקה לאדם הזה, שהיום הוא כמעט זר בשבילי, ולפני שהספקתי לחשוב על זה עוד כמה רגעים, הצעתי לו לעלות אליי לקפה.
כמובן שהוא הסכים.
הם בילו את הדקות הבאות בשתיקה, רגליהם שותות עוד ועוד מדרגות במעלה בניין הדירות הישן שבתל אביב.
בקומה השלישית הם נעצרו. נוי הוציאה מחזיק מפתחות עמוס מתיקה, הכניסה את המפתח אל המנעול, סובבה אותו פעם אחת ואז עוד פעם ואז נענעה אותו חזק, לחצה על הידית ובכובד גופה דחפה את הדלת שהובילה למזדרון צר שבסופו נגלה סלון מעוצב היטב. הם נכנסו פנימה, קודם נוי ואחריה יובל. היא הסתכלה עליו וחייכה, קצת נבוכה עכשיו, קצת מהוססת. יובל, שהיה קצת מבולבל בעצמו, חייך אליה בחזרה והחמיא לה על טעמה הטוב. היא הודתה לו בנימוס ושתקה. גם הוא שתק.
הוא.
אלוהים, מה עושים עכשיו?
פתאום נבהלתי קצת מהנוכחות שלה. תהיתי לעצמי אם זה היה רעיון טוב להענות להזמנה שלה לעלות למעלה, הזמנה שמשתמע ממנה דבר אחד בלבד.
כשהיא הייתה צעירה, ורק התחלנו לצאת, היא הייתה בתולה. הייתי הראשון שחדר אל הכוס הצר שלה ואני מעלה בזכרונותיי את הלילה הזה עד היום.
את החודשים של אחרי הפעם הראשונה העברנו במיטה. הסקס שלנו היה מדהים! היא אמנם הייתה נטולת ניסיון מיני כלשהו, אבל זה כלל לא הורגש ביננו במיטה. נוי ידעה לעשות דברים בלשון שלה שבחורות אחרות, בעלות עבר מיני מפותח יותר, לא חלמו בכלל לנסות לעשות. היא נהגה להכניס את הזין שלי, את כולו, עמוק לגרון עד שהאף שלה נגע בבשר בטני כשלפתע הייתי מרגיש לשון שובבה מטיילת ומגיעה אל העור העדין של הביצים שלי, ממש למעלה. זה היה מחרפן אותי, מטלטל אותי, ואני יכול להמשיך עוד ועוד...
היא.
אני באמת צריכה להכין לו קפה?
הרי זה ברור לשנינו לכבוד מה התכנסנו כאן היום.
אני לא מתכוונת לבזבז עוד שניה.
יובל כמעט השתנק בהפתעה כשפתאום הרגיש את גופה נלחץ לשלו, את אפה מתחכך באפו, את שפתיה נוגעות לא נוגעות בשלו. הם עמדו כך כמה שניות ארוכות נושמים זה את זו, בוחנים את הסיטואציה. נוי יכלה להרגיש מבעד לחצאית את הזין שלו מתקשה ומתקשח, כשיובל התענג על התחושה של החזה שלה צמוד לחזה שלו. הם החלו להתנשק, פוצחים במחול לשונות שהטריף את חושיו של יובל וגרם לו ללפף יד סביבה ולהצמידה אל הקיר. נוי שתפה פעולה, מתרשמת מהאסרטיביות שהביע, שלא תאמה כל כך לזיכרונה ממנו.
לא עברו יותר משתי דקות, והיד של יובל כבר נכנסה מתחת לחצאית שלה, מסיטה את התחתונים הצידה וסופגת כמה שיותר מהרטיבות של מיציה. נוי נאנחה עמוקות כשהוא דחף לתוכה אצבע ארוכה, סנטימטר אחרי סנטימטר. היא פשקה את רגליה בתאווה, בתחנונים לעוד. יובל נישק אותה בצוואר, נשך ומצץ אותה במין תאבון שכזה, כשכל אותו הזמן האגודל שלו נעה על הדגדגן שלה במעגלים. נוי עצמה את עיניה והתמסרה לחלוטין למגע שלו, מותירה לעצמה להשען על ידו השניה שאחזה אותה במותניה. יובל החדיר לתוכה עוד אצבע והתחושה המטורפת של הכוס שלה עוטף את אצבעותיו העבירה בו צמרמורת מקצה הבוהן שבכף רגלו ועד השערה האחרונה שעל ראשו.
היא.
חשבתי לעצמי שעוד מעט ידפקו אצלי בדלת וישאלו אם משהו קרה או אם אני זקוקה לעזרה. צעקתי וגנחתי בקול כשהאצבע השלישית שלו נדחקה לתוכי בכח וכשהוא התחיל להגביר את הקצב ולטחון אותי באצבעות צעקתי עד שכאב לי הגרון. נעצתי את הציפורניים שלי בזרועותיו, מרגישה איך לאט לאט נבנה בתוכי משהו יותר חזק ממני.
הוא.
אחרי כמה דקות רועשות להפליא לבסוף היא התפרקה לי בין הידיים, מתכווצת בעוצמה על אצבעותיי, פוצעת אותי בציפורניה. היא רעדה קצת ורטטה, גופה צמוד לשלי ומרטיט גם אותי. החזקתי אותה בכח, מעמיד פנים שאני בכלל מאוד יציב כשבעצם הרגשתי שעוד שניות ספורות אני הולך להתמוטט פה על רצפת הכניסה.
נוי הובילה אותו במהרה אל חדר השינה שלה. שם היא החלה לקלף מעליו את הבגדים - ראשית את הז'קט הכבד והאפור שלבש. לאחר מכן היא משכה את חולצתו ממנו, חושפת את שריריו בחזה ובבטן שעוטרו בקווצת שיער כהה. אחרון חביב, מכנס הפשתן השחור ויחד איתו תחתוני הבוקסר. הזין של יובל נחשף לאוויר, במלוא הדרו. על אף גילו המבוגר אונו נותר במותניו. הוא עמד זקוף וקשה ונפוח ואדום. נוי ירדה למטה על ברכיה והחלה מטפסת באצבעותייה מכף רגלו עד הברך ומהברך במעלה הירך הפנימית ומשם סביב איברו ולאורך בטנו. היא הרגישה איך לאט לאט הוא נמס תחת המגע שלה ונזכרה איך אהבה לשגע אותו בצעירותה. איך נהגה למשוך כמה שיותר את הזמן עד שבת אחת הייתה מכניסה אותו לתוכה הכי עמוק שאפשר.
בעוד נוי מרעיפה נשיקות על עורו המגורה פרם יובל את התסרוקת האדוקה שלה ושחרר לחופשי את השיער השטני והארוך שלה. ריח שמפו חזק חדר אל תוך אפו ולפתע הוא הרגיש איך רגליו עוד מעט ינתקו מן הקרקע, גופו יאבד את כובד משקלו וכח המשיכה לא יחול עליו יותר והוא ירחף למעלה, למעלה, למעלה...
היא.
המשכתי ללטף את גופו של יובל כששפתי החלו לנשוף אוויר חם לכל אורך הזין שלו. עברתי ביסודיות מקצה הכיפה ובמורד הזין, משתהה בבסיסו ואז פונה אל הביצים שלו, מתקרבת קרוב קרוב עד שאפי נוגע בהן קלות. יובל נרעד בתגובה ומפיו נפלטה אנחה חלושה. עליתי בחזרה למעלה, הפעם מהביצים אל בסיס הזין ומשם אל הכיפה הנפוחה שלו. עצרתי לרגע והרמתי את עיני אל עברו. ראשו של יובל נשען לאחור בעונג וכשהוא הבחין שהפסקתי הוא הישיר מבט מתחנן אליי. ממש כמו פעם. חייכתי ברשעות ובבת אחת דחפתי את הכיפה שלו בין שפתיי כשהן סוגרות עליה בכח וברטיבות. הכנסתי את כולה לפי והנעתי את הלשון בסיבובים חוזרים ונשנים. ינקתי אותה עד ששמעתי אנחה שניה נפלטת מגרונו. הוצאתי לשון ארוכה ושובבה והתחלתי להרטיב אותו מלמטה למעלה, מהבסיס ועד לקצה. עכשיו הזין שלו נצץ מהרוק שלי שהחל נוטף על הביצים של יובל. ואז התחלתי להכניס אותו. סנטימטר אחר סנטימטר, בולעת אותו עמוק בגרוני, מעלימה אותו כמעט במלואו. מצצתי אותו בתאווה כשהלשון שלי לא מפסיקה ללטף אותו מבפנים. לאט לאט הגברתי את הקצב ואת חוזק השאיבה עד שלבסוף הצלחתי להכניס את כולו פנימה ולאחר כמה פעמים שכאלו, אזרתי אומץ ועשיתי את הטריק שכשהייתי צעירה היה גומר את יובל בפעם אחת.
הוא.
לא האמנתי שהיא עדיין יכולה לעשות את זה. הרגשתי את מעמקי הגרון שלה כשהשפתיים שלה עטפו את בסיס הזין שלי ולשון רכה ועדינה השתרבבה לה החוצה והעבירה לק חצוף על אחת הביצים שלי. היא עשתה את זה עוד פעמיים, עוטפת את תחתית הביצים שלי בכף ידה, עד שהרגשתי את כל העולם מתנקז בתוך הזין שלי ופורץ אל תוך הוושט של נוי. קבעתי את ראשה במקומו והרגשתי איך היא שותה ובולעת את השפיך החם שלי. כשהיא סיימה היא נתקה ממני כששובל רוק או שפיך או שניהם נמתח בין שפתיה לכיפת הזין שלי.
עוד על מעלליהם של יובל ונוי בהמשך... :-)