פנטזיות ארוטיות וסיפורי סקס -

מישהו מהקוראים הותיקים שלי עדיין כאן?

אז התחלתי לכתוב ב"כלוב", אבל עוד שומרת חסד נעורים (literaly) למקום הזה שלי. אז תודות לאלוהי ה-copy paste - קבלו.

*

לרומן שלי עם עולם השליטה כבר מופיעות כמה שערות לבנות על הראש (לא, לא לי, לרומן) אבל הן תוצר של מרוצת השנים. לא של ניסיון.

הפנטזיה הראשונה שאני זוכרת דיברה עם המקומות הללו, והיא בעיקר התמקדה בהשפלה. היא הייתה מאד ראשונית, כך נדמה לי, בזכרון שלי אני מוחזקת על ידי שני גברים, עירומה, והם מוליכים אותי ברחוב לעיני כולם.

אני זוכרת גם את הסרט הפורנוגרפי הראשון שהצליח לעורר אותי. הסיפור היה של אישה נשואה שניהלה רומן עם גבר אחר ואז החליטה לשים לזה סוף; בסצנה שהדליקה בי את האש הוא אילץ אותה לעזוב את ארוחת הערב המשפחתית בביתה ולתת לו לזיין אותה על גבי זכוכית החלון המשקיף לשולחן הסעודה, או שהוא יחשוף את הסוד שלה. עד היום הסצנה הזו מרימה את ראשה, לעיתים רחוקות, כשהמוזה בורחת לי.

אחר כך באו הצ'אטים. צעדים ראשונים בצ'אט של נענע, ובהמשך כבר מצאתי את הכלוב. עוד לא מלאו לי 18 וחשבתי שאני עוברת על החוק ושאם יעלו עליי - ישימו אותי בכלא. איזו תמימות חיננית.
מישהו ציווה עליי להצליף לעצמי בישבן עם סרגל. הרגשתי שהולכת להשאר ממני רק שלולית.

זמן קצר לאחר מכן גיליתי את החומר הכתוב, ועפתי. שוטטתי לי בישראבלוג וכך נתקלתי בסוידרי, שתרגם בשבילי (לא, לא באמת בשבילי, אבל it sure did הרגיש ככה) טקסטים מאנגלית לעברית, והם כולם היו מקודדים על פי ז'אנרים. היה כל כך קל למצוא את "כוס התה שלי" שם ונשאבתי לעולם היצירתי חסר הגבולות של המילה הכתובה.
למדתי משם שלמילים יש השפעה אחרת עליי, חזקה יותר מפליק טוב או שעווה רותחת, או הסיפור הסובב אותנו. וכשנגמר מה לקרוא - התחלתי לכתוב. בעצמי. 
ואחרי כמה זמן של כתיבה שמחפשת את החרמנות של אחרים גדלתי לכדי כתיבה שמחפשת את החרמנות שלי עצמי, ונדהמתי לגלות שלא רק בדמיון יש לי השפעה על עצמי - גם בכתיבה (ואז בקריאה) אני יכולה לעורר בי יצרים ולקרוא אותי כשרטיבות מתפשטת לה שם בין הרגליים. 
עד היום זו חידה בשבילי ואולי למי שקורא את זה - זה מובן מאליו. אבל אם היית, נגיד, כותב ספר לסדרת "צמרמורת" ואז קורא אותו בעצמך - היית מפחד?

בערך במקביל לתגלית של כוחם של טקסטים הייתה הפעם הראשונה שדברתי את התשוקה האסורה הזו שלי עם אדם אחר. לכי תספרי למישהי מהחברות שלך שאת רוצה שיאנסו אותך. איזו התמודדות מאתגרת למתבגרת. במובנים מסויימים הרגשתי מקולקלת, משהו בנפש הזו שלי צמח אחרת מכולם ועכשיו הוא מסתובב בתוכה וזורה את הרפש שלו לכל עבר. 
לשמוע שאני לא היחידה - לגמרי עזר. ולא מעוד אדם אחר מאחורי המקלדת, שגם הוא בטח fucked up כמוני. לא. אותה הכרתי, או רק התחלתי להכיר, אבל ידעתי שהיא בסדר, שהיא לגמרי קבילה להיות האינדיקטור הנכסף שגם אנשים נורמלים... רוצים את זה בכח. 
יש בפסקה הזו כל כך הרבה מילים שמקומן לא כאן, שגורמות לי לזוז בכסא שלי באי נוחות. מבחינה כרונולוגית though, זה עוד לא הזמן.

מרגע שהבן זוג (שהיום הוא האקס) חדר לי לחיים ושהה בהם כמה שנים, ההיבט הזה במיניות שלי, של השליטה, והכתיבה, והפוריות בפנטזיות... הכל התנוון. קמל. כמו גם התשוקה והאהבה שלי לאדם הזה, שלא חלק ולו בקצת (לא רק ברצונות שלו אלא גם בהוויה שלו) שום דבר ממה שהתאוותי לו אני. 

ואז הגיע הראשון. הראשון שביתק את הבתולים המטאפוריים שלי. כל כך הרבה בתולים מופלאים שהוא ביתק לי. לא היה לו הרבה ניסיון, אבל לבחורה חסרת ניסיון לחלוטין כמוני, זה היה מספיק.
מה זה מספיק? הרבה יותר ממספיק. זה היה אירוע מכונן עבורי. מין רגע כזה שאת אומרת לעצמך: אוקיי. אז ככה זה מרגיש. אז זאת אורגזמה. אז זו כימיה. אז זה חיבור. אז ככה אני רוצה לעצמי. 
זאת הייתה הפעם הראשונה שניהלתי (איפה עפת?) קשר שליטה עם מישהו (בטח יש דרך יותר נכונה לומר את זה, הרי לא אני מנהלת את הקשר מהסוג הזה (אני כל כך לא בקיאה, אל תסכלו אותי על טרמינולוגיה - למדו אותי/שתפו אותי במה שאתה יודעים)). חקרנו את העולם הזה יחד ועשינו בו הרבה טעויות. טעויות שלימים אני מבינה יצרו בי אמביוולנטיות כלפי העולם הזה. ושוב הוא חזר למדפים, כשזה נגמר, אחרי שחיפושים אחר אדון חדש לא העלו דבר וחצי ברשת. כי איך אפשר לחפש אחרי משהו שאת עוד מתביישת לקרוא לו שלך? 

בטיפול אט אט נפתחים הפלונטרים האלו בזה אחר זה. עולות מחשבות ותהיות -
מאין מגיע הרצון הזה? נולדתי ככה או צמחתי לתוכו? והאם הוא פתולוגי או נורמטיבי?
אם הייתי יכולה לבחור להסיר אותו ממני, לעבור לונילה, הייתי עושה את זה?
מה מהעולם הזה אני רוצה במציאות שלי ומה לא? איך, אם בכלל, אפשר לעשות אינטגרציה בינו לבין היומיום שלי?

אני מבינה לאט לאט שזה בסדר, מתחילה לדבר על זה יותר, ולרמוז בעדינות למי שאני עוד לא מוכנה לדבר איתו על זה באופן גלוי.
אני מודה פה ושם, בשיחות רנדומליות, שבקרתי בדאנג'ן כמה פעמים. זה המון בשבילי להודות בזה בפני אנשים שלא במעגל קרבה הראשון שלי.
מתעוררת בי סקרנות שלא תצליח להסתתר לעוד זמן רב בתוכי ואני רוצה לחקור כל חתיכה שמרכיבה את הפאזל הזה בי.
ועדיין עולה בי שיפוטיות מדי פעם, כלפי עצמי וכלפי אחרים המתשייכים לקהילה הזו, והיא עולה לי על העצבים.
אני כבר חכמה מידי בשביל להיות כל כך בורה לפעמים.

בסופ"ש האחרון היה לי עוד first, הפעם עם מישהו מנוסה, ונפלו לי עוד איזה עשרה אסימונים. טובים כאלה. מטלטלי תודעה ופוקחי עיניים.
אז לא, לא הייתי מסירה את הרומן הזה ממני כאילו הוא היה גידול. הוא בסדר, הוא שלי ואני אוהבת אותו; אני רק רוצה לקלף אותו, להפשיט אותו, להבין אותו, לעומק.
ודרך כך, מקווה, אולי אם יתמזל מזלי... להבין את עצמי.  

עד הפעם הבאה...