פנטזיות ארוטיות וסיפורי סקס -

קראו בזמנכם החופשי!

ואם אתם כבר כאן...

השיער האדום שלה בער אל מול עיני כשהיא ישבה ברישול על הכסא, חושפת רגליים דקיקות וחלקות למשעי. משאירה לי מעט מקום לדימיון. שדיה התפוחים בלטו מן המחשוף וכמעט זהרו מעצם בהירות עורה. היא הייתה לבנה כשלג והשיער המטריף שעל ראשה גרם לה להיראות כנימפה משגעת. נמשכתי אליה בעיקר בגלל הפגמים שבה, שהפכו אותה לכזו מושלמת. היא לא התאמצה להיראות סקסית, היא לא ניסתה לפתות אותי והיא הייתה כה אדישה לנוכחות שלי, וזה מה שתפס אותי. העובדה שהיא הייתה כל כך שלמה עם עצמה ולא נזדקקה לשחק כל משחק טיפשי של ילדים קטנים- הדליקה אותי.

"אז... על מה את כותבת?"

"בעיקר פנטזיות וסיפורים בדויים, אך לפעמים, בין השורות, מוחבאים קטעים מאד תלושים מן המציאות שלי".

רשמתי במהירות את המילים שהחליקו מבין שפתייה הדקות והחיוורות. איך אחת כמוה, שכל כך לא מתאמצת, יכולה להיות כה מינית ומושכת? איך אחת כמוה חובקת בתוכה רמת אירוטיות שכזו, שמצליחה להטריף מעל לעשרים אלף גברים? היא זזה באי נוחות בכסא שלה ואני הרמתי אליה מבט.

"נוח לך?"

"אני מסתדרת, תודה."

הגוף שלי יכל להרגיש את הנוכחות שלה. הזיעה הקרה על המצח, הרעד באצבעות הידיים, הנשימה הכבדה. הניחוח שלה באוויר טרף את דעתי. הנחתי את הדף והעט בצד ושלבתי רגליים, מסתכל עליה במבט עמוק. מנסה להבין, בעזרת עיני בלבד, את הסוד שלה.

"אתה מביך אותי..."

היא צחקקה, והוסיפה דובדבן מיוחד של מתיקות לעוגת המיניות הנוטפת שלה. ועל אף שהיא נראתה הרבה מעבר לגילה האמיתי, החיוך שלה והניצוץ בעיניים חשפו את הילדותיות המקסימה שבתוכה. רציתי לאחוז בה חזק ולחבק אותה, ולנשום את ריח השמפו שלה אל תוך הלילה.

"אני מצטער, את פשוט... אני.... אני חושב שנגמרו לי המילים."

היא חייכה אליי והתרוממה מהכסא. היה נדמה לי לרגעים שהיא צועדת לעברי, אך היא פסחה עליי ונעלמה במזדרון. אחרי כמה דקות היא חזרה עם כוס מים ומטלית לחה. היא הושיטה לי את כוס המים והרתה לי לשתות, וכאשר סיימתי ללגום בהצלחה את הכל, היא התיישב על ברכייה לידי ובקשה שאעצום את עיני.

"אתה מזיע.."

היא לחשה, ואז הרגשתי את טיפות המים השקטות זולגות מן המצח אל בית החזה. היא לטפה אותי בעדינות בעזרת המטלית ולא פספסה אף נקודה. אני לא חושב שהגוף שלי, והעור שעוטף אותי חזרו להרגיש בעוצמה שכזו אי פעם. רעדתי כולי, ולא מקור, ובהחלט לא מפחד. רעדתי מציפייה, מכמיהה, מערגה. רעדתי מאושר.

"עכשיו טוב יותר."

היא אמרה והתרוממה ממקומה. שמעתי את הצעדים שלה נעלמים שוב בכיוון המטבח, כשאני מוצא קשיים רבים לפקוח שוב את עיני. המתנתי לשמוע את רגליה מדלגות חזרה אל הסלון, אבל זה לא קרה.

מוקדש באהבה למגיבי הפנטזיה האחרונה, ההמשך יבוא.

חיבוקות ונשיקות לכולכם,

תאווה מהכתבה. ;)