פנטזיות ארוטיות וסיפורי סקס -

קראו בזמנכם החופשי!

ואם אתם כבר כאן...

השיער האדום שלה בער אל מול עיני כשהיא ישבה ברישול על הכסא, חושפת רגליים דקיקות וחלקות למשעי. משאירה לי מעט מקום לדימיון. שדיה התפוחים בלטו מן המחשוף וכמעט זהרו מעצם בהירות עורה. היא הייתה לבנה כשלג והשיער המטריף שעל ראשה גרם לה להיראות כנימפה משגעת. נמשכתי אליה בעיקר בגלל הפגמים שבה, שהפכו אותה לכזו מושלמת. היא לא התאמצה להיראות סקסית, היא לא ניסתה לפתות אותי והיא הייתה כה אדישה לנוכחות שלי, וזה מה שתפס אותי. העובדה שהיא הייתה כל כך שלמה עם עצמה ולא נזדקקה לשחק כל משחק טיפשי של ילדים קטנים- הדליקה אותי.

"אז... על מה את כותבת?"

"בעיקר פנטזיות וסיפורים בדויים, אך לפעמים, בין השורות, מוחבאים קטעים מאד תלושים מן המציאות שלי".

רשמתי במהירות את המילים שהחליקו מבין שפתייה הדקות והחיוורות. איך אחת כמוה, שכל כך לא מתאמצת, יכולה להיות כה מינית ומושכת? איך אחת כמוה חובקת בתוכה רמת אירוטיות שכזו, שמצליחה להטריף מעל לעשרים אלף גברים? היא זזה באי נוחות בכסא שלה ואני הרמתי אליה מבט.

"נוח לך?"

"אני מסתדרת, תודה."

הגוף שלי יכל להרגיש את הנוכחות שלה. הזיעה הקרה על המצח, הרעד באצבעות הידיים, הנשימה הכבדה. הניחוח שלה באוויר טרף את דעתי. הנחתי את הדף והעט בצד ושלבתי רגליים, מסתכל עליה במבט עמוק. מנסה להבין, בעזרת עיני בלבד, את הסוד שלה.

"אתה מביך אותי..."

היא צחקקה, והוסיפה דובדבן מיוחד של מתיקות לעוגת המיניות הנוטפת שלה. ועל אף שהיא נראתה הרבה מעבר לגילה האמיתי, החיוך שלה והניצוץ בעיניים חשפו את הילדותיות המקסימה שבתוכה. רציתי לאחוז בה חזק ולחבק אותה, ולנשום את ריח השמפו שלה אל תוך הלילה.

"אני מצטער, את פשוט... אני.... אני חושב שנגמרו לי המילים."

היא חייכה אליי והתרוממה מהכסא. היה נדמה לי לרגעים שהיא צועדת לעברי, אך היא פסחה עליי ונעלמה במזדרון. אחרי כמה דקות היא חזרה עם כוס מים ומטלית לחה. היא הושיטה לי את כוס המים והרתה לי לשתות, וכאשר סיימתי ללגום בהצלחה את הכל, היא התיישב על ברכייה לידי ובקשה שאעצום את עיני.

"אתה מזיע.."

היא לחשה, ואז הרגשתי את טיפות המים השקטות זולגות מן המצח אל בית החזה. היא לטפה אותי בעדינות בעזרת המטלית ולא פספסה אף נקודה. אני לא חושב שהגוף שלי, והעור שעוטף אותי חזרו להרגיש בעוצמה שכזו אי פעם. רעדתי כולי, ולא מקור, ובהחלט לא מפחד. רעדתי מציפייה, מכמיהה, מערגה. רעדתי מאושר.

"עכשיו טוב יותר."

היא אמרה והתרוממה ממקומה. שמעתי את הצעדים שלה נעלמים שוב בכיוון המטבח, כשאני מוצא קשיים רבים לפקוח שוב את עיני. המתנתי לשמוע את רגליה מדלגות חזרה אל הסלון, אבל זה לא קרה.

מוקדש באהבה למגיבי הפנטזיה האחרונה, ההמשך יבוא.

חיבוקות ונשיקות לכולכם,

תאווה מהכתבה. ;)

שלום לכם, ולילה טוב.

איך עבר עליכם סוף השבוע?

כהרגלי המגונה, התיישבתי על כסאי מול המחשב בשעות המאוחרות של הלילה, ומצאתי את עצמי משוטטת בין אתר לאתר בחיפוש אחר תמונות עירום ראויות. מן הסוג המיוחד שאני כל כך אוהבת.

על כל פנים, מצאתי משהו שפחות או יותר תפס את העיניים שלי, הבעיה היא, שאני לא כל כך מוצלחת בהתאמת צבעים, אבל נורא עקשנית. אז מה שיצא מכל זה, זה העיצוב הממש לא מוצלח הזה.

מצד אחד אני נורא מתעקשת לשמור את התמונות ולא לשנות אפילו אחת מהן, אך מצד שני אני לא ממש מצליחה למצוא צבעים שמתאימים לצבעי התמונות.

וכאן בעצם נכנסת הבקשה שלי אליכם-

אם יש מישהו שמתעניין בעיצוב,

או אפילו מישהו שיודע להתאים צבעים בעיתיים-

פליייייייז! תעזרו לנערה במצוקה!

תעצבו לי את הבלוג :-)

עריכה, יום למחרת -

חזרתי לנסות, ובשעה שבה המח שלי עובד בצלילות.

אני חושבת שעכשיו זה קיבל צורה, או משהו.

על כל פנים, אם אין לכם התנגדות כלשהי, אני חושבת שכך זה ישאר.

מקווה לפרסם פוסט בקרוב,

תאווה.

(תודה למי שהציע את עזרתו!)

צהריים מבורכים לכולם, מה שלומכם?

אז ככה, כמה דברים על הפרק:

נעלמתי, אני יודעת. אבל לא בגלל שאני לא אוהבת אתכם, אלא בגלל שהאינטרנט לא אוהב אותי יותר. מסיבה כלשהי אני לא מצליחה לקרוא מיילים, בטח שלא להגיב או לזהות את שמות המגיבים לי.

יש לי כל כך הרבה מה לומר ומה להגיב לכם, ואני פשוט לא מסוגלת!!!

*תאווה בפרצוף כלבלב חסר אונים*

זה מתסכל.

נוספה אזהרה לפרטי הבלוג שמוציאה מכאן אנשים מתחת לגיל 18.

מתוקות שלי, אהובות, אל תכעסו עליי. לא הייתה לי ברירה אחרת.

מבטיחה לפרסם לכם פנטזייה בקרוב, שבתור צ'ופר היא אפילו לא פנטזייה אלא נתח עצום מהמציאות.

(רמז: הכותרת.)

הצילו! קוראים אהובים שלי, אני יודעת שחלקכם הגדול מבין משהו במחשבים ויודע לא מעט על התחום הזה. אנא, בכל לשון של בקשה, תעזרו לי לצאת מהמבוך המעצבן הזה. המייל שלי, ברשימות שמצד שמאל, הוא גם כתובת המסנג'ר שלי. אני מחכה רק לכם! ;-)

אוהבת את כולכם, תמשיכו להגיב אני אף פעם לא מפסיקה לקרוא (גם בבלוגים שלכם, אל תדאגו, אני עוקבת רק לא מצליחה להגיב),

תאווה קצת עצובה.

עריכה, פחות משעה לאחר כתיבת הפוסט:

היפ היפ הוריי!

בעזרתו הכה נדיבה של נשמה תוהה (http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=13321) (באמת נשמה) כל הבעיות פותרו והאינטרנט אוהב אותי שוב (תודו שזה לא כזה קשה לאהוב אותי ;-).

נשמונת, תודה על העזרה!

עכשיו כולם לסגוד לו!

וגם נמו המתוק ניסה לעזור, אז תאהבו גם אותו!

(תופסת תנומה קלה ואז חוזרת להגיב אפילו על הפוסטים הקודמים)