התקופה הזאת דיי מוזרה בשבילי..
הנה רק לפני כמה ימים סיימנו ביה"ס, כולה ילדים, ועוד שבוע וקצת כבר חלקנו עומדים להתגייס.
עכשיו, אני אישית, אמורה להתגייס בפברואר. עוד 7 חודשים מעכשיו. יש לי ים של זמן.
אבל אני חושבת על זה שפתאום אני אתחיל לראות ילדים מהשכבה [ילדים!] במדים וזה ייראה לי כ"כ מוזר.
בכלל החיים בארץ שלנו הם מוזרים. כשעושים השוואה בין השגרה שלנו כאן לשגרה בארה"ב למשל מקבלים סיפור שונה לגמרי.
כששם אחרי סיום התיכון פונים בני ה-18 לאוניברסיטאות למיניהם להתחיל לבנות לעצמם עתיד, אנחנו נתקעים. אנחנו הולכים לצבא לשנתיים-שלוש ויש כאלה שאפילו יותר... ואז אנחנו מוצאים את עצמנו, בני 20+, משוחררים מהצבא ולא ממש יודעים מה לעשות עם עצמנו.. אז חלק נוסעים לטיול לכל מיני מקומות רחוקים ולפרקי זמן ארוכים בתור טיול שאחריו מתחילים החיים האמיתיים, שאחריו צריך להתבסס עם לימודים, עבודה ואולי אפילו משפחה.. עכשיו, אני מדברת על דברים שבאמת גדולים עלי כרגע, בתור אחת שאפילו לא יודעת מה היא הולכת לעשות בצבא עדיין.. כשהייתי קטנה יותר והייתי רואה חיילים בני 18 זה היה נראה לי ממש הגיוני, כי אז גיל 18 היה מאוד רחוק ממני וחשבתי שאז אתה כבר מבוגר ויכול להתמודד עם הכל בערך.. ככל שהתקרבתי לגיל הזה ועכשיו כשאני נמצאת בו, הבנתי כמה זה לא נכון, כי בגיל 18 אתה עדיין נער, שעדיין לא מוכן להתמודד עם נושאים כמו הגנה על המדינה שלך ולשאת נשק עליך, ואת כל שאר האחריות שמגיעה עם הצבא.
אני לא יודעת מאיפה הפוסט הזה הגיע, כי בכלל לא התכוונתי לכתוב כלום, אבל אני אשאיר אותו ככה, בתוספת איחולי גיוס קל לכל המתגייסים הקרובים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
