אז כן, הרבה זמן לא כתבתי פה באמת, אבל זה כל הכיף שבבלוג: לא צריך להתנצל או לבקש סליחה, כי הוא תמיד יחכה לי שם...
כמו נעליי.
אין ספק שהנושא שמעסיק אותי כרגע הוא שנת-השירות, מעצם היותה כל הווייתי - אני לראשונה בבית אחרי חודש בקומונה, והזרות לחברי ומשפחתי לא זרה לי, צפיתי שתקרה.
עד עכשיו איבדתי כמה חברים קרובים (בלונדי ופדרבריק) , אך אולי החברות לא היתה כזו קרובה מלכתחילה אם עצם היותי באור-יהודה מסמסה אותה לכמעט כלום... הייתי רוצה לתקן זאת, אך ביומיים בבית אחרי החודש המטורף הזה אין לי פנאי מחשבתי לזאת. אני חייב להתנתק מהכול, לבלות, לנוח קצת. אבל נראה, אולי הערב משהו עוד ישתנה.
אני מאמין ששנת השירות שלי מתבזבזת כמו חול זורם, ועוד מעט חציו העליון של השעון יתרוקן.
עשרת השבועות האחרונים היו כמו סלעים שנטחנו עד חול דק. כאשר הקטנוניות, האגואיזם, העצלנות, והרגשנות שלטו ביותר מחצי מהקומונה. כל משאבי המרץ שלי הושקעו בלפרוץ את מחסום האדישות הזה של הסובבים אותי בקומונה, כאשר קיבלתי עצות מהרבה אנשים אובייקטיביים שאני מעריך את דעתם. ואכן, כרגע, נראה שתוצאות הושגו, אבל במחיר גבוה - אני עייף, וסף העצבים שלי נשחק מאוד. אפילו צברתי כמה מטענים אישיים שממש קשה לי לפזר נגד אנשים, אני גם מרגיש מנותק - אדם שנתפס כמבצע, רציני, וכאלה. אבל לאו דווקא אחד מהחבר'ה.
המסגרות בהן אני מתנדב גם חטפו את מלוא המכה - לא היה לי המרץ להשקיע בהן ולפתח אותן, להקרין מעצמי עליהן. אני מרגיש שהזנחתי את עצמי ואת תחביביי, אולם את זאת אין בעיה לפתור.
שנת השירות הזאת כרגע היא בסימן התמודדות של הקומונה עם עצמה, במקום התמודדות של הקומונה עם צרכי אור-יהודה.
אולי זה הזמן לתמורה בין המצוי לרצוי.
וכדי לסגור מעגל בנימה אפטימית, אומר שהרווחתי בקומונה כמה חברים קרובים ואמיתיים, ברמות מסויימות יותר משהיו לי עד היום. אין ספק שזו השנה הכי מעניינת בחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
