מוזר לכתוב את הפוסט האחרון, כשאני יודעת שהוא האחרון. בזמן האחרון הרבה אנשים טובים עוזבים ועכשיו גם אני, אבל מסיבות אחרות לגמרי. נכון שישרא שונה מאד מכפי שהיה כשרק התחלתי לכתוב כאן (בתחילת אוגוסט הייתי יכולה לחגוג יום הולדת שנתיים לבלוג) אבל השוניים כמעט ולא השפיעו על הפינה הקטנה שלי כאן שהייתה בדיוק כזאת- פינה קטנה ושלי, כאן הייתי אני. נטו אני. ועכשיו אני משאירה את הבלוג מאחור ואמשיך לנסות להשאר אני- כפי שאני.
אני מוכנה לוותר על הבלוג לבקשתו של הבעל, הבעל חשוב לי יותר מהבלוג, אי אפשר בכלל להשוות. הלוואי וזה היה כזה פשוט. זה לא. זה לא פשוט ולא קל.
הפעם מה ש"הדליק" את הבעל הייתה ארוחת צהריים תמימה ומהנה שאכלתי עם בלוגרית אחרת מכאן. הוא התחרפן! לגמרי! כשאכלנו צהריים אמרתי לבלוגרית, בנונשרלנטיות, שאני לא יודעת איך לספר לבעל על זה שנפשגנו. כשהוא חזר הביתה באותו יום סיפרתי לו מייד. מנקודה זו החלה שרשרת של התפתחויות. הוא כעס עלי. מאד מאד כעס עלי. אני מבינה שהוא לא מבין אותי אבל ציפיתי ממנו לפחות לכבד אותי ואת שיקול הדעת שלי וגם אם הוא לא מבין, אז שלפחות יקבל. אבל הוא בשלו. בשיחה הוא אמר דברים קשים. מאד קשים. אמר שהוא לא מכיר אותי בכלל ושאישה זרה לו ישנה לצידו במיטה. אמר שהוא לא מוכן להשיך לחיות איתי כך. אמר אני לא תמימה כפי שאני מנסה להציג את עצמי (הלוואי והוא היה צודק, הלוואי והייתי חצי מהתחמנית ומניפולטיבית שהוא חושב שאני). אמר שאני בוגדת בו. שכשאני כותבת בלוג זאת בגידה בו ובזוגיות שלנו. ניסיתי להראות לו שהוא לא צודק, אבל הוא שומע ולא מקשיב. הוא בשלו וכל מילה שלי מיותרת לגמרי. הוא אמר שהוא רוצה ללכת לרבנות. הוא לא מוכן לחיות איתי ושהוא רוצה לסיים את הנשואים האלו. באופן מפתיע קיבלתי את כל ההתרחשות בשלוות נפש מסויימת. הרגשתי כמו איזה חולה- גוסס שמציעים לגאול אותו מייסוריו. ומצד שני הרגשתי כאילו שליבי מתרסק לאלפי חתיכות.
שלושה ימים אנחנו בתוך הטרוף הזה. אני נקרעת מבפנים ובו זמנית מוצאת בתוכי המון חוזק ועוצמה. אני חזקה כיום יותר מכפי שהייתי בעבר, כמו ברזל מחושל, ככל שמכים בי אני מתחזקת ומתחשלת.
ברור שלא מדובר באותה ארוחת צהריים. ברור שהבעיות שלנו אינם בגלל שפגשתי את אותה בלוגרית. ברור שהבעיות אינם בגלל שאני כותבת בלוג. אבל אני מוכנה לנסות. אני אוותר על הבלוג. אני אוותר על חלק מחיי כדי לנסות ולגרום לחק אחר בחיי להצליח. עצוב לי שאני צריכה לוותר על חלק מחיי וזה לא משנה אם זה הבלוג או כל דבר אחר, אבל בשלב זה מדובר בבלוג ואני אוהבת אותו, לכן הבחירה קלה מאד.
אני רק מקווה שזה החלק היחידי בחיי שהוא ירצה שאני אוותר עליו.
עד כאן מסופיה שמחליפה את הבלוג הוירטואלי בשרינק לא וירטואלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
