שביזות רצח...
בנידון רשמתי כדי לשפוך את הלב קצת לפני שאני הולכת מפה
הכנתי לפני כמה ימים איזה פוסט בן זונה...וכמה רגעים לפני שסיימתי פשוט נכבה לי המחשב
אבל נו פסדר..
עכשיו באמת? נשבר לי
נשבר לי מהצבא...מהחברים...איך כל אחד תמיד חושב שהוא מושלם ושהוא צודק?
עוד לא כתבתי את זה פה אבל אני יודעת את זה כבר הרבה זמן מעל לחודש ורשמית אני יודעת את זה כבר שבועיים בערך, אני יוצאת לקורס מפקדים.
אחרי 8 חודשים מייגעים מאוד, אני יוצאת לקורס מפקדים, עם הרבה בעיות אורתופדיות ברגליים, הרבה מעבר למה שחשבתי. שתי הברכיים שלי דפוקות...והקרסוליים, בשמאלית מתחתי את הרצועות ובימנית יש אפילו חשש לקרע קטן...מה שגורם לנקעים חוזרים וסתם כואב ככה, אבל נראה לי שכבר מזמן התרגלתי לכאב...והברכיים, פעם זה בא והולך, וכשזה בא זה בא בכאבים מטורפים שמקשים על תזוזה אפילו.
ועזבו את כל זה...חשבתי שביום חמישי שעבר זהו אני עפה מהסוללה הזאת ואני ברגילה עד להכנה לקורס מפקדים (שזה יום ראשון). אבל לא. ביום ראשון ב1 בלילה נפלה עליי המפקדת שלי ואמרה לי שאני צריכה לחזור לבסיס לסגור שבת...
פאקינג שיט מי שמע על לסגור שבת יום לפני שאתה יוצא לקורס מפקדים?!
מה שגורם לי גם לאחר ולהגיע אחרי כולם לשבטה ממש כיף
אבל מה...בזמן שכולם מקבלים רגילה של 10 ימים אני מקבלת רגילה של 7 ימים אפילו לא...וסוגרת ממש אוטוטו לפני שיוצאים להכנה...ועוד מה הרי ידוע שבסופ"ש הזה הולכים לטחון לי את הצורה בשמירות ולא תהיה לי הרבה שינה בסופ"ש... אז כן בזמן שכולם יגיעו להכנה רעננים מהבית אני אגיע עייפה אחרי סבב טחינות מהבסיס שבצפון ישר לשבטה בדרום
וכל זה למה? כוננות...כן כי גם סוריה תתקיף אותנו בסופ"ש המסכן הזה שצריך אותי כדי לנהוג על המוגף (סוג של נגמ"ש) בדרך להציל את העולם
ומהצד השני...חברות שלי...הכי טובות שלי...אני מרגישה דחייה אחת אחרי השניה מהן
אחת נעלמה לי ליומיים לא דיברה איתי לא כלום
השניה יצאה עליי בגלל שטות שהיא לא צריכה להתערב בה בכלל
והשלישית השטות...פשוט לא משנה כמה אני אתן לה וכמה אני אהיה אדיבה וטובה ואעשה בשבילה הרבה תמיד אני חוטפת ממנה זין גדול...וזה פשוט רואים בהתנהגות שלה במובן מאליו...שאני לא קיימת אפילו שם בשבילה
רק רציתי לראות הערכה קטנה...איזו תודה קטנה על כל הטרטורים שעברתי בשבילה...לא יודעת...משהו כמו "תודה שהיית שם בשבילי" או "מצטערת על כל הטרטור שעברת בשבילי" כי מי הוא חבר אם לא בעת צרה...אבל עוד יותר מי הוא חבר בעת צרה שלא יודע אפילו להודות או להעריך טיפה את חברו שהתאמץ בשבילו? אז להיפך...בוא נזרוק עליו זין כן?
למה תמיד צריך ליפול לי האסימון במצבים האלה ושזה יעצבן ויגעיל אותי ויהרוס לי את המצב רוח?
רק חסר לי עכשיו לחזור לצבא לא רק שבוזה מכך שקוצצה לי הרגילה וכל מה שרשמתי למעלה, אלה להיות שבוזה גם ממי שהכי קרוב אליי...במקום להרגיש יותר טוב מהם להרגיש יותר רע מהם...איזה כיף משהו משהו :|
דברים שיכולים לקרות רק לנאחסית כמוני
תראו גם מרוב הנאחס שיש עליי מהגדוד הזה בטח אני גם אפול מהקורס מפקדים בגלל פציעות...לא שלא אמרו לי את זה כבר, כולל החופ"ל שחושב שאני לא אסיים את הקורס בגלל הרגליים שלי
רק נאחס יושב עליי...כל מי שמתקרב בהתחלה אוהב, אבל אז אחרי כמה זמן מבין למעשה עם מה הוא מתעסק ולא רוצה להתעסק עם כמות הנאחסיות הזאת תיזהרו זה מדבק! כל מי שאי פעם אהב בסוף שנא.
ת'אמת שהרהורים רציניים הולכים פה עכשיו על חיים ומוות...להירגע אני לא כזאת...פשוט סתם חושבת
פוסט חפירות רצחני..אבל זה המצב רוח כזה...אין מי ומה שירומם אותו, פשוט כנראה לחזור לצבא ולקבור את כל הבעיות עד שהיציאה הבאה תוציא אותן שוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מעיייין
