שלום רב לכל בואי בלוגי הנ"ל!
כמה זמן עבר מאז הפוסט הראשון והאחרון? אה,מי סופר... העיקר שקרה מספיק :)
ובכן, יום שישי אני וזיקוק יצאנו לנו לסרט, אבל זה רק אחרי שבדודתי באה לישון אצלי,
לא נורא, הסתדרה עם עמית והגיטרות שלהם... לעניינינו- הוא הגיע לו כחצי שעה לפני הזמן, ובעודי מחפשת תיק ראוי, שמעתי קולות צחוק רמים בוקעים מן המטבח. זיקוק , הוריי, גל ובדודתי צוחקים להם את סרעפתם החוצה. לא רוצה לדעת למה, אבל זה היה מבעית. יצאנו בהקדם האפשרי לכיוון הקולנוע.
"גבר מי שמטפלת" חביב, לא מי יודע מה... היה נחמד מהרגיל עם זיקוק, אפילו מעניין.
מן הסתם הקטע הכי נחמד בסרט היה הקטע בו ידו הייתה על ירכי.. משם אי אפשר פשוט ללכת איש-אישה לביתם, נכון?
הגענו לביתי ונכנסנו לחדרי והתמזמזנו לנו להנאתנו, עד הרגע בו הוא שאל- "אלה, את אוהבת אותי?".
אוקי, מאמר מוסגר: פעם אחרונה שהוא רמז שהוא אוהב אותי אני קפאתי, השתתקתי והסתבובבתי לצד השני- דהיינו, הפנתי גבו אליו וככה גררתי סדרת שאלות של 'מה קרה?' וכדומה...
במקרה הזה, למדתי, אלה חכמה... דפקתי לו מן 'אהמ' קטן של הסכמה וזה כנראה הספיק לו כי הוא אמר- אני אוהב אותך גם, אם אני לא טועה...
המשכתי לנשק כרגיל, בעוד אלפי מחשבות מתרוצצות לי במקרר בנוסח- רק תתעלמי מהעובדה שאת יצור נבזה, חולני ושקרן ותמשיכי לנשק כרגיל, כוס עמק!
לא יודעת, הוא הלך אחרי כמה זמן... ואני נותרתי עם רגשות האשם שלי.
יום ראשון, 6:30 בבוקר, נכנסת להתקלח ורצה לרחבת הספרייה כי נוסעים לנגב לכנס פסח 2005 !! (מש"צים ופרחי מש"צים...)
היה נחמד רבתי, הכרתי חברים חדשים, כתבתי מספר שירים קורעים (קורע? צפון קורע!! "אין כמו לקפל כביסה בצפון קוריאה" מסוג זה..).
בערב הראשון זיקוק הלך לרגע ותקפה אותי ההרגשה הנוראית שאולי אני אוהבת אותו.. האמינו לי, אימה כזו לא חווים כל יום...
בזמן שהוא לא היה בסביבה, ביקשתי ממריון לבוא לרקוד איתי (להקות עירוניות, אני יודעת...) היא בהתה בי וסירבה בתוקף.
ובכן, ביחד עם האגרוף בבטן מצידה והאימה כאמור, לא יכולתי להישאר במקום עם כולם.
בלי שום שמץ לכיוון חזרה למאהל, התחלתי להסתובב עד שמצאתי ספסל ובכיתי.
לא בכיתי זה הרבה זמן... חזרתי לעצרת ופשוט נשכבתי על הדשא בהתעלמות מוחלטת מסביבה, עד שאייל (co-פרח) הודיע לי שזיקוק מחפשני כמטורף.
מצאתי אותו וחיבקתי אותו חזק ככל שיכולתי. התעקשתי לו לבכות עליו ובהחלט לא לספר לו מה יש לי...
זרקתי לו תירוץ מצוץ למבטי הכאב שלי ודרשתי לחזור לאוהל.
אחרי כחצי שעה מצאנו את הדרך ,הוא הלך לחובש וחזר עם 38.8 מעלות חום.
נכנסנו לאוהל רנדומאלי, הוא הלך לאוהלו לישון ואני נשארתי.
אחכך התחברתי עם כמה זרים, בדודתי הנ"ל וגיטרה.
עברנו לצד השני של הפארק ושם כתבנו את שיר הכביסה בקוריאה [בתוספת הכנת חמין בפיליפינים, הכנת שקשוקה בארגנטינה ועישון חשיש ב'חירבת מידרס', (יש לזה לחן שולט, עזבו...)].
כמה אנשים קמו והחלו להכין תה, לספר בדיחות ולחלוק עימנו סיפורים חונקים בלי הפסקה. והסיפורים לא נגמרים להם!! נו טוב, מש"צים ישארו מש"צים...
לא ישנתי כל הלילה, לא אכלתי ובקושי שתיתי, והתנשקתי עם בנאדם עם 39.2 מעלות חום. תוצאה, זיקוק אחד שנשאר באוטובוס ואלה אחת מסוחררת במסלול.
חזרתי עם הרגשה קצת יותר טובה, השמש עשתה לי נחמד על הלב...
בנסיעה חזרה נרדמתי על כתפו לשעה וחצי כדבריו, והוא ישן עלי כרבע שעה, ואני חייבת לומר, שלראות אותו מעורר זה הדבר הכי חמוד (טוב נו, הרבה יותר מצחיק מחמוד) שקיים.
הוא כל כך חסר אונים! כמו ילד קטן שאיבד את אמא.
בהמשך הנסיעה (3-4 שעות) מדגרת החיידקים החיה הודיעה שקר לה ואני לקחתי את ידו בידי ואת שתיהן טמנתי בין ירכי מתחת לשמיכה.
והוא רצה להתחיל עם כל העניין! באמצע האוטובוס כשכרמית המדריכה ששונאת אותי כי אני
פרח-חברה-של-מש"צ יושבת ספסל לידנו!
הזזתי ידו מיד כי אחרת לא הייתי יכולה להפסיק (נמפומאנית תישאר נמפומאנית, גם באוטובוס עם עוד 50 טינאייג'רס סביבי, זקנה אחת רגזנית ונהג וחובש ערביים).
הוא מן הסתם הבין לא נכון, ונעשה קר ומנוכר. יעבור לו...
חזרנו לספרייה, נפרדתי מכולם, אבא בא לקחתני אל מחוז מבצרי ואחרי מצה עם שוקולד ומקלחת קרה הרגשתי מוכנה להיכנס למיטה ולהודיע על מחלתי.
זיקוק התקשר באותו ערב אחרי שיצא מהמרפאה ויידע אותי שיש לו וירוס וכדאי לי ללכת לרופא. לא הסכמתי. אני אשרוד...
הדבר הכי טוב בטיול- אחרי שלא ישנתי, לא אכלתי ולו דבר אחד, ובקושי שתיתי, ירדתי קילו! תוך יומיים! ואני עכשיו 46 על 1.59 סנטים.. נו טוב... אם כבר גמדה אז לפחות שתהיה כוסית (יאכככככס).
היום דיברתי עם בדודתי המדוברת, והיא טענה שכל המחוז רק דיבר עליה כעל הממורמרת שמנסה לסכסך בין המליונר שזיין אמריקאית לבין הכוסית הבלונדינית שלו, והכל בגלל שהוא מקשקש הרבה.
כבר כמעט שכחתי מה האופי האמיתי שלו... שלחתי לו שאני צריכה לדבר איתו ושיתקשר. בינתיים הוא לא מפגין סימני חיים מי יודע מה.
הרעיון הוא, שבחמישי בלילה הוא נוסע לשבועיים לחו"ל, וכששנינו חולים קיימת קצת הבעיה שאני אבוא להתנחל אצלו (אה, וגם העובדה שאמא שלו היא המנהלת שלי והמורה שלי לאנגלית, שכחתי לספר את זה?)
נמצא כבר פתרון.
ובכן, סיפרתי מספיק, כתבתי מספיק ולא ישנתי מספיק.
אדיוס אמיגוסיי!!
שיהיה לכם ס"פ (סדר פסח) טעים וקורע! (צפון קורע!!!)
אלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
