יום ראשון בערב, אחרי המשחק, רציתי לצאת לקניון לקנות את המתנות, ולמרות שאמי אסרה עלי, יצאתי דרך הדלת הקדמית בגב זקוף ועזות מצח משוועת. קורקעתי.
ביום שני, יום הולדתו של זיקוק, בא מיד אחרי שסיים את הבגרות שלו. נתתי לו את מתנותיי הצנועות (דיסק של בלאקפילד וקופסונת שוקולד), סיפר לי על חברתו לשעבר וידידותיו שבאו מחיפה לקשט את חדרו בשטויות פקציות (ארררגגג).
היה שונה. שונה בצורה טובה. דברנו על זה שהוא כבר פחות נוגע בי, וכנראה שהפנים, כי היה כל כך כל כך טוב. היה פשוט מושלם, שלם לחלוטין. כל כך לא רציתי שילך אך משפחתו חיכתה לו בבית.
אחרי שהלך הייתי מאושרת, והרגשתי שאני כמעט אוהבת אותו. כמעט והתמוטטתי.
אני פשוט לא מסוגלת להרגיש טוב.
הרגשתי כל כך אבודה בתוך האושר הזה ורציתי לברוח, לסבול.
ביום שלישי בבוקר כל הפרחים והמשצים היו צריכים להגיע למזרקה לחזרות לטקס העירוני של ערב יום הזכרון. המשצים דיגלנו והפרחים היו צריכים להחזיק לפידים.
אחרי החזרה החלטתי שלא לחזור לבית הספר, והתקשרתי לדור, כדי שנחזור יחד הבייתה. הוא אמר שהוא כרגע אצל זיקוק. כן, זיקוק שכל כך מתקנא מכך שאני בכלל מדברת עם דור. אבל לא נורא, דור היה מספיק מתוייש בשביל לאמר שזו אמו שצלצלה.
אז אני וג'ו הלכנו לביתו וב-12 וחצי כבר הייתי בדרכי הארוכה אל עבר ביתו של זיקוק (כמובן שהלכתי לאיבוד פעמיים). התנחלתי עד שהמורה שלו לגיטרה הגיע ואחי בא לאסוף אותי הבייתה. אוחחחח... היינו ביחד רק כ-20 דקות והייתי כל כך מחורמנת!!!
בערב הגעתי למקום ועברתי כשעה וחצי בגב זקוף עם לפיד ביד בלי לזוז בכלל. מעולם לא סבלתי כך. וכל כך הרבה שמות... כל כך הרבה משפחות שכולות, ואנשים כואבים...
לבסוף נגמר הטקס, הסתובבתי קצת עם זיקוק וחזרתי הבייתה עם דור. קצת לפני המקום בו היינו אמורים להיפרד התיישבנו ודברנו כשעה וחצי. סיפר לי שזיקוק אמר שאני משעממת וקצת ירד על המתנה שלי לפני שחלק אותה עימו ועם עוד 2 חברים שהיו אצלו בצהריים הנ"ל (השוקולדים שאני קניתי לו!!) אבל בכל זאת אמר שזה רציני.. באמת שאני לא מבינה כלום יותר. גברים טיפשים. באמת. דוכאתי קמעה, אבל בכל אופן היה ערב ממש נחמד ונפרדנו רק כי הייתי חייבת לחזור אל הוריי הפולנים.
יום רביעי הופעתי בטקס יום הזכרון בבית הספר. אז תהיתי לי מה יותר גרוע, לדפוק אפצ'י בשורה ראשונה על הבמה באמצע "התקווה" (במלרע!) או העובדה שהתעטשתי אל תוך המקרופון ובכל זאת אף אחד לא שמע (אין דבר יותר מדומה מהמקרופונים שלנו). כמובן, שהצחיקו אותי כל ההמנון ולא יכולתי לשיר לרגע. הייתי עסוקה בלנשוך את עצמי בכדי שלא אתפוצץ.
אמי עמדה על כך שלא אצא לשום מקום עקב התהגותי הנילוזה,רבנו קצת ובסוף דברנו על הכל. על הניתוק הרגשי שלי, על האטימות והחסימות שלי באחרונה. בכינו המון והשלמנו. אך לא השלמתי עם עצמי.
בערב הלכתי להופעות בעירי, ורצתי כל הדרך כששמעתי שמתחילה הופעה הבכורה של הלהקה הייצוגית, בה משתתף ג'ו. אחרי שנשברתי והרגשתי כל כך רע, לראות אותו מופיע, עושה את הדבר שכל כך חשוב לו, מצבי השתפר פלאים.
נפגשתי עם זיקוק, והתחלנו להסתובב לנו. הייתי כל כך מחורגנת, ומעולם לא רציתי להתמזמז במקום ציבורי כמו באותו ערב, אבל לזיקוק לא היה נעים מכל הזקנים... אחרי הרבה זמן והרבה הסתובבויות הגענו אלי הבייתה עייפים בצורה מטורפת. פשוט שכבנו לנו ביחד, עד שחרגוני חזר אלי. לקח לי שעות לעורר אותו, והייתי כל כך מיואשת! כמעט ובכיתי מרב תחנונים. הייתי על סף שגעון. אבל לבסוף הצלחתי לעורר אותו :)
הורדתי את החולצה.
ואת החזייה.
פעם ראשונה איתו.
היה כל כך כיף... הוריד חולצה גם, לא משהו, אבל סביר.
נשך ומצץ, ליטף ונגע, בכל הגוף (טוב נו, חגורה ומעלה).
לא היה לי מושג שכאב יכול כל כך לחרמן!!
אם הייתי אוהבת אותו, והסיטואציה הייתה מתאימה (הורים וחברים שלהם בקומה למטה, מחסור בקונדומים ואה כן, הקטע ההוא שהוא לא רוצה לשכב בשנה וחצי הקרובה. פאק!) הייתי שוכבת איתו. וכמה שהייתי מוכנה...
היה פשוט מטורף.. אין לי מילה אחרת לתאר.
הרגשתי כאילו אין לי מספיק ממנו, רציתי רק עוד ועוד. אבל בסופו של דבר הוא הלך...
הייתי כל כך עייפה ורעבה אחכך.
אגב, מסיבה כלשהי, לא הייתי מסוגלת להיות למעלה בהיותי חשופה. לא יודעת למה.
גם אמר כמה אני יפה ומדהימה וכמה שאוהב אותי. זה קצת הציק לי, כאילו הוא צריך לאמר את זה כדי שאני אשתף פעולה. זה הוא שלא כל כך משתף! חחח...
יום העצמאות הכי טוב שהיה לי אי פעם :) (למרות שזו לא חכמה כל כך...).
לא בטוחה אם היום אראה אותו, מחר אולי נעשה משהו מגניב, שבת שלושה חודשים.
היום מטריקס כל היום!! ואני בטוחה שגם 7 שעות של קיאנו לא יספיקו לי...
חופש+גשר מעניין לכולם מכל בחינה שבה תבחרו!
אלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
