ברכות חמות לכל לחצני לינקי ללא הבדל צבע, דת ,מין, או סוסים טרויאנים בחצר!!
ביום שלישי, אחרי הבלט שלי, נפגשתי עם זיקוק בקניון. היה חביב, אבל הוא הרגיש לי כל כך זר...
כנראה שלכן אני מעדיפה רק להתמזמז עימו, כי רק במיטה הוא איננו זר לי.
הוא כל כך רצה לקנות לי משהו, אבל לא הייתי מסוגלת. אולי הזרות, אולי הניצול, אבל לא יכלתי לעמוד במחווה מצידו.
מרגע לרגע היחסים בינינו מצטיירים כמוזרים יותר ויותר. כמעט פריקיים.
מצד שני, מעולם לא הייתה לי בעיה עם פריקים.
כאמור, הודחתי ממסגרת המש"צים, דבר שגרר השלכות פחות נעימות מהצפוי.
יום רביעי שאלוני אנשים מספר האם זו אני שכתבתי הודעת נאצה משהו למורה האחראי בפורום הפרחים.
כמובן, שלא היה ולא נברא, וחלק מהאנשים הגנו עלי אפילו בלא הצורך לשאול.
אבל לא זיקוק. זיקוק היה חייב לשאול, לוודא ולהטיל ספק באמינותי, יושרי וכבודי.
כל כך רתחתי ונפגעתי והוא אפילו לא שם לב שמשהו אל בסדר!
אז אמרתי לו את כל שיש לי לאמר, הוא התמם וטען כרגיל שאני עושה ביג דיל מכל דבר, וכך נסגר היום.
האמת, קיוויתי (שוב) שריב זה יוביל לפרידה מיוזמתו, אך יום למחרת צלצל והתנהג כאילו הכל כרגיל.
כמובן שלא כעסתי עוד ונכנעתי לו. כבר הזכרתי את רכיכותי המתפרצת?
בערב הכלנו זיקוק, חברו הטוב ביותר חבר משותף לנו ואני להסתובב במדורות בים.
היה משעמם, ולא היה לי כיף איתו בכלל. שוב, זרות נוראה, בנוסף על כך שהכרתי אנשים שהייתי שמחה להמשיך בחיי גם לולא הכרתי איתם. חברים שלו. נו, שיון.
אמא, שחזרה באותו יום מבית החולים סופסוף, חייבני לחזור מוקדם.. ב-1 ליתר דיוק.
על כן זיקוק לקחני אל מפתן ביתי, הגענו רק ב-2 וחצי כי הרגשתי רע ועייפה והלכנו לאט.
כל כך הרגיש לי נכון פשוט לשכב איתו במיטה ולהרדם בזרועותיו.
שכנעתיו לבוא אלי, אבל פשוט שכבנו במיטה והוא אפילו לא חיבק אותי.
הרגשתי נורא כשהלך, לא רצויה ודחויה.
ביום שישי לא דברנו.
הלכתי למסיבה בערב, בה הייתי צפויה לפגוש ביוחאי, ידידי הוירטואלי עד אז.
כאשר נפגשנו, האמינו לי, הייתי יכולה לקפוץ עליו באותו הרגע ממש.
ולא עניין אותי כלל ועיקר מבגידה. כאמור, "פעם בוגדת, תמיד בוגדת" לא כך?
אם הייתה מסיבה פחות צולעת, וקצת יותר אינטימית וצפופה, היה קורה דבר מה.
אבל לא יצא, וחזרתי הבייתה בתחושה של החמצה.
ביום שבת לא דברנו.
רבתי עם כל חברי המשפחה קשות, הסתגרתי בחדר והתבטלתי רב היום ככולו, מוצפת מחשבות כואבות.
בערב שוחחתי עם יוחאי בטלפון כמעט שעה, והיה נחמד.
אנחנו חייבים להיפגש.
היום אחרתי לביה"ס, כרגיל, ומאז ועד ל-12 בצהריים לא למדתי דבר וחצי דבר.
סיימתי את הספר שלי סופסוף (מוריד הגשם), קיבלתי הודעות נחמדות מיוחאי, הופעתי במסגרת להקת ביה"ס וחתמתי את הערב בחזרות להופעה ביום שלישי מטעם להקת הריקוד שלי.
יוחאי צלצל, אבל לא דברנו הרבה. בעיקר כי לא היה לי כח אליו.
מסתבר שזיקוק צלצל גם הוא כאשר הייתי בחזרות.
דברנו קצרות ושוב חזרה בי תחושת הדכאון.
בימים הללו, שכבר תכננתי את פרידתנו, כשכבר רווח לי הניתוק, הרגשתי חופשיה.
אני רוצה לגמור איתו, אבל הוא מתעקש לסרב לתת לי ההזדמנות.
אולי אלך ליוחאי.. מי יודע.
בכל אופן, רצוי עד מאוד שכעת אלך לסדר את חדרי המטונף בעליל, ואקרצף את גופי המטונף עוד יותר.
עדיין לא מסוגלת להתנתק. לבינתיים. אני מקווה.
אלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
