ירי
הכל נמוג לרקע. הנוף, ההר, האנשים והרעשים. כל התודעה מרוכזת בנקודה אחת – המטרה בין הכוונות. כל הפיזיות כולה מתנקזת לתוך האצבע שעל ההדק. ההדק, הכוונות והקנה הופכים למעין הרחבה של הגוף. לחיצה. רעש הירי לא משנה כלום, כמו שאר הדברים גם הוא מתקיים איפשהו ברקע. הכל – גוף ושכל מרוכז בהדק. כל זה נמשך כמה שניות, סדרת לחיצות מהירות. אז באה ההרפייה ועמה התובנה, שההרחבה הזו של הגוף יודעת לקחת חיים.
ציפור דרור נוחתת ממש קרוב, נוחתת על המטרה, נהנית מהשמש. היא לא נבהלת מהרעש ומהכדורים השורקים ממש לידה. היא לא יודעת שהיא צופה על אימון בהרג.
לוחמה
האדרנלין ממש גבוהה אבל הוא מביא עמו איזו רגיעה מוזרה, מיקוד וריכוז. ידיעה. ידיעה שיש אוייב והוא ממש קרוב. הוא יכול לצוץ בכל רגע. כל הריכוז והאנרגיה הם בעצם המוכנות להופעתו.
האוייב מופיע. מחוסל מיד. "ווידוא נטרול". פינה. אוייב נוסף. שוב מחוסל. מבט אחרון. גמר לוחמה. החזה עולה ויורד במהירות. רגיעה והסדרת נשימה. בין התנשפות חזקה אחת לשנייה, באה התובנה. התובנה שהכל בעצם משחק והאוייבים, מטרות קרטון הם, חסרות כל יכולת להזיק.
מה שנותר מהכל זו השאלה: האם ההרג היה אמיתי או חלק מהמשחק? ומה זה אומר עליי, שלמרות שאני חייבת לשחק, ככל שעובר הזמן אני מוצאת את עצמי יותר נהנית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
