השבוע דווח בחדשות על חייל שהתעלל מינית בילדה בת 10, בת דודתו במשך 3 שנים. העונש שקיבל היה שישה חודשי עבודות שירות. האנס, זכה לחיים חדשים והילדה זכתה במוות לכל החיים. למי שרוצה פרטים על האירוע המזעזע ופסק הדין, יכול לעיין כאן:
מבחינה מהותית, אונס הוא יותר נורא מרצח. ברצח המוות מוחלט. באונס, המוות נשאר ומלווה לכל החיים. אין לי מילים כדי לבטא את כל הזעם והשנאה בחושבי על התוקף ועל מה שעשה. אותם רגשות מתעוררים בתוכי כשאני חושבת על משתפי הפעולה – מערכת המשפט בישראל והמערך המקצועי המסייע לה.
מה הנחה את השופטים במתן גזר הדין? הדאגה לחברה והרצון להגן על ילדים אחרים מטראומה נוראית דומה? חשיבות ההרתעה לעברייני מין פוטנציאליים? הרצון לספק את התחושה (האנושית והמתבקשת במקרה זה) של נקמה? אולי הנחה אותם הנזק הנפשי שנגרם לילדה והמחיר הנורא שנאלצה לשלם, מעבר לתקיפה: תלאות הווידוי, העדות במשטרה ובמשפט, רגשות נוראיים של פחד ואשמה, הרס של כל תפקודה ותקוותיה בחיים. ילדה שהיום בת 13, ששערותיה נשרו בעקבות הטראומה ומרגישה בושה על מה שקרה.
לא. מה שהנחה את השופטים זו חוות דעתם של הפסיכולוגים שאמרו שהקושי העיקרי של הנאשם נעוץ ביחסיו עם דמויות הוריות, איסורים על צרכיו המיניים ושמצבו עלול להחמיר אם יכנס לכלא. אולי מה שהנחה אותם זה עדות הנאשם שהוא מצטער על מעשיו (אותם ביצע במשך שלוש שנים) ושהוא רוצה להבין להשתפר? או אולי העדות של מפקדיו מהצבא שהעידו כי הוא חייל טוב בעל מוטיבציה גבוהה?
אני רוצה לצעוק כל מילה שאני כותבת כאן, לצעוק בכאב, בפחד ובתהייה אל עבר השופטים והפסיכולוגים, המפקדים והמשפחות. אני רוצה להסיר בכוח את העיוורון מעיניהם ולגרום להם לראות את מה שהם עשו. גם הם אנסו. גם הם הרסו חיים שלמים. הפעם בשנית והפעם לתמיד. את המעט שהשאיר אחריו האנס הם רמסו ברגל דורסנית, במילים גבוהות, במעטה של מקצועיות וידע אמפירי, בעודם מסתתרים מאחורי בימות בית המשפט ודיסיפלינה זו או אחרת.
שאלות מתעוררות מתוך הכאב: מה היה גזר הדין לו דובר בבתו של השופט? או אילו האנס לא היה חייל? מה מאותת החלטה כזו - לעברייני מין פוטנציאליים וקורבנותיהם, לקורבנות אונס שכבר נפגעו ומחרישים את סודם או לסתם הורים שרוצים לגדל ילד?
וכמובן השאלה החשובה מכל: עד מתי הנשים, הנערות והילדות בישראל יצטרכו ללמוד על בשרן, שאלת הצדק, עיוורת היא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
