עומס. רגשי, נפשי, מקצועי, פיזי. אני מרגישה מוצפת בים של דברים, חלקם חדשות טובות, חלקם שגרת היומיום. צריך להתמודד עם כולם. להספיק, להספיק הכל, כי אין זמן.
שבוע כמעט ללא שינה. שבוע עוד יותר קשה עומד בפתח. תוספות רבות לשגרה שהיא מטבעה לחוצה. אני עייפה. עייפה כבר המון זמן. עייפה מכדי להתמודד עם הכל. כל הדברים הטובים כאילו קוראים לי בחצי ווליום. אני מגיבה להכל בחצי רגש או שמה זו מעין התרגשות שקטה? אולי השתניתי והפסקתי להתרגש כמו פעם? אולי זהו סגנון חדש של התרגשות שלי, סגנון מאופק מה, ללא צעקות והתפרצויות שמחה? סגנון המעיד עליי שאני אדם מבוגר? או שמה אני פשוט עייפה, נפשית ופיזית, מכדי להגיב באמת?
אני מרגישה שאין לי כח לשום דבר, שאני לא מסוגלת לעשות יותר כלום בלהט. בריכוז ובהשקעה – כן. להט – לא עוד. אני רק רוצה להישען ולנוח. אני רק רוצה לישון. אבל להבדיל מפעמים קודמות אני מרגישה שהפעם, גם שינה לא תשיב את הלהט. או שאולי אני עד כדי כך עייפה? כבר המון זמן.
מרגישה שהרבה אנשים צריכים אותי עכשיו. אני הכי רוצה להשקיע בחברים, אבל אני עייפה ואין לי כח לכלום. הכל הולך על קיום מנגנון התפקוד שלי. הכל כדי שלא אקרוס, כי עכשיו זה אחד השלבים החשובים ביותר. אני חייבת להתמודד, אני חייבת לעבור. אסור לי להיחלש וליפול. לא עכשיו. יש המון המון לעשות, ואני מרגישה שרק כדי לצלוח את זה, אדרש לכל כוחותיי הנשחקים. אין סימן להפוגה אפילו באופק, רק המון המון לעשות.
חשוב לי לומר לכל החברים שלי, גם מהחיים וגם מפה, שקוראים את זה, שאני לא נעלמת. אני עדיין אוהבת את כולכם ועדיין תמיד פה בשבילכם. בבקשה אל תירתעו אם אתם צריכים אותי. אני אשמח אם תבואו ותדרשו את מה שמגיע לכם בתור חבריי. אני גם מקווה שלא תיעלבו אם עכשיו אני שותקת ופחות יוצרת קשר או מגיבה אליכם קצת יותר לאט מהרגיל. אני פשוט עייפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
