לפני שלוש שנים ישבתי בשולחן של מדריכים בחדר אוכל של מחנה קיץ בארה"ב. זו הייתה ארוחת צהריים של יום הורים – היום היחיד במשך חודש, שבו ההורים של ילדי המחנה באים לבקר. בשלב מסויים של הארוחה נראו האוטובוסים הראשונים, עמוסים בהורים, נכנסים לרחבה המרכזית. באותו רגע, כל 500 הילדים בחדר אוכל נהרו אל חלונות הזכוכית הגדולים. קריאות המדריכים וניסיונות לשמור על סדר לא עזרו. כל אחד רץ לראות אם הוריו הם על אותו אוטובוס שזה עתה הגיע. ישבתי שם וכבשתי את דמעותי. הדבר שהכי רציתי בעולם הוא לראות את ההורים שלי יורדים מאותו אוטובוס. אני חושבת שזה הרגע שבו חזרתי לגמרי לחיק משפחתי. לתמיד.
שנים הייתי ביחסים מתוחים (בלשון המעטה) עם ההורים שלי. מגיל 15 שלי, התנהלו בבית מערכות קרב שלא היו מביישות אף צבא. בגיל 18 יצאתי מהבית. למרות הרגיעה המסויימת המתח הגבוה נשאר. ריבים מטורפים חזרו על עצמם כל פעם שקצת חזרתי הביתה. מעשיי ודבריי גרמו הרבה כאב וגם אני כאבתי כי הרגשתי שלא מבינים אותי ושאני הכי צודקת בעולם. מבעד לצעקות, העלבונות, האיומים והדמעות בשני הצדדים, אמא שלי תמיד אמרה לי: אף אחד לא יאהב אותך כמו שאנחנו אוהבים אותך, לאף אחד את לא חשובה כמו שאת חשובה לנו, אנחנו לא רוצים לאבד אותך, בואי נדבר וננסה לפתור את זה.
הם כמעט איבדו אותי, כי חשבתי שיש דברים אחרים, כל פעם משהו אחר, יותר חשובים מהם ומאהבתם.
השקט של יער בארץ זרה והזמן הרב שהיה לי לחשבון נפש גרמו לי להבין כמה דברים. אחד הדברים הראשונים שהבנתי היה שיש מקום אחד בעולם שבו לעולם אקבל אהבה ללא תנאים, כמו שאני. שבו תמיד יתמכו בי וידעו מי אני, שבו תמיד יעמדו מאחורי בכל אשר אלך. המשפחה.
בדיעבד מסתבר שמתוך הריבים הצלחנו גם לבנות. אני, בכך שלא וויתרתי על השמעת הצד שלי, בכך שלא התכנסתי בעצמי וברחתי, בכך שאמרתי להם מה מפריע לי ועל מה אני כועסת, בכך שתמיד ניסיתי להסביר מה הם לא מבינים. הם, בכך בכך שלמרות שהרבה ממה ששמעו צרם להם לאוזן, הם המשיכו להקשיב. למרות שהיה קשה, המשיכו לדבר. בכך שלא וויתרו עליי, למרות שלפעמים הייתי כילדה זרה.
במקום פתרון על ידי קביעה קטגורית (משהו שמאוד מאפיין את הרוסים), בנינו מנגנון של שיחה והקשבה, של פתרון בדיון ודיבור. הבנייה לא הייתה קלה ולקחה זמן רב וכאב רב בשני הצדדים. חלק מהבנייה נמשך גם היום. הרבה ממנה נעשה בזכות אמא, כוחה וחוסר הרצון שלה לוותר.
היום לאמא היה יום הולדת. התכנסות סטנדרטית של המשפחה שלנו, גם אם זה אחרי יום עבודה באמצע שבוע. שתייה, אוכל, הרבה צחוקים, שירים והרבה אהבה. אהבה אמיתית ולא מזוייפת. אהבה מהלב ולא בשביל מצלמה. אולי זה המקום להגיד שמה שאני קוראת לו המשפחה, כולל מלבד הוריי, אחי, דודה, דוד וגזר, הרבה אנשים שאין לנו ממש קשרי דם איתם. כנראה שבמקרה שלנו, משפחה כן בוחרים. ישבתי על שולחן בבית הוריי, עייפה כרגיל.
מרגישה בזמן ובמקום הכי טוב והכי נכון להיות בו. מרגישה הכי רגועה בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
