תכירו את איוואן מאיסקיי (Ivan Maisky) שגריר ברה"מ בבירטניה בשנות ה 30 ו ה40 של המאה הקודמת. מלבד היותו של מאיסקיי דמות מפתח בפוליטיקה של לפני ומהלך מלחה"ע ה II, יש שני דברים מאוד מיוחדים לגביו אשר לדעתי גם קשורים זה בזה.
האחד – מאיסקיי היה בין האנשים הבודדים שבתקופה הזו מילאו משרה פוליטית בכירה ונשארו בחיים ובאותה משרה.
השני – איוואן מאיסקיי כתב בלוג.
מאיסקיי ניהל יומן במשך יותר מ 10 שנים. היומן מתחיל זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד ונגמר לקראת סוף המלחמה. יומנו של מאיסקיי היה פומבי. למרות שלא הראה אותו לאיש, כולם בשגרירות ובבית בברה"מ ידעו שיש לו יומן. גם החבר סטאלין ידע. כדי לוודא שהשגריר לא מפתח כל מיני רעיונות קפיטליסטיים בהשפעת הסביבה הבריטית, החבר סטאלין מדי פעם וידא שמישהו יציץ ביומנו של מאיסקיי ויוודא שיש לו עדיין תודעה נכונה. (החבר סטאלין עצמו אגב, למי שתהה, לא כתב יומן או כל דבר שאינו הגות מארקסיסטית והערות בשולי הספרים שקרא).
מאייסקי לא היה טיפש וכמובן שידע שכולם יודעים על יומנו. ידע גם שיומנים של חברי מפלגה, נושאי משרות ואזרחים בכלל הם תחביב מיוחד של החבר סטאלין. ידע והמשיך לכתוב. לא אומר שביומנו מאיסקיי כתב שקרים, בפירוש לא. אבל כנראה שבשהפעת הידיעה שקוראים את יומנו, הוא פשוט לא כתב את כל האמת.
הסיבה שאני קוראת ליומן שלו בלוג, היא כי בעיני זו בידיוק המהות של בלוג – כתיבה אישית בידיעה שהיא נקראית ע"י אחרים. כולנו כותבים בידיעה שהולכים לקרוא אותנו. מצד שני, כולנו כותבים דברים אישיים, דברים שכך או אחרת נוגעים לנו ובנו. עצם האקט של כתיבה, הוא הוצאה החוצה של משהו אישי, משהו שהינו חלק פנימי שלנו.
מצד שני, אני נוטה לחשוב שאילו מישהו מהאנשים שפגשתי בישרא, היה מנהל יומן אישי לגמרי והיה בטוח שאיש לא יקרא בו לעולם – אותו יומן היה נראה אחרת מהפוסטים, גם של הבלוגר החשפן ביותר. אין מה לעשות, הידיעה שלכתיבה כלשהי שלנו יהיה קהל, גם קהל של אנשים לא מוכרים, משפיעה עלינו. ישנם דברים או ניסוחים שאותם לעולם לא נראה לאחרים. לפעמים גם לא נראה אותם לעצמנו. חלקנו יותר, חלקנו פחות, כולנו משאירים בפנים משהו לא גלוי, משהו שנועד רק לנו.
כתיבת הבלוג נמצאת אצלי באותה משבצת שאני קוראת לה public writing. כתיבה שנועדה להביע את מה שיש לי בפנים לקהל כלשהו, לכל מי שאינו אני. באותה משבצת יושבים גם מיילים, מכתבים אישיים, תגובות בבלוגים של אחרים או בפורומים ו – עבודות לאוניברסיטה.
העבודות הסמינריוניות שאני כותבת בלימודים הם כתיבה אישית ופומבית כאחד. אני מוציאה החוצה רעיון שחקרתי, גיבשתי, הגיתי ב ושיכללתי. אני צריכה לנסח בצורה קוהרנטית תהליכי חשיבה ותחושות אינטואיטיביות, אינטרפרטציה של מחקרים וכמובן את התיזה שהיא שלי, תיזה שהיא חלק ממני מהתחלה ועד הסוף. בימים אלה אני כותבת שלושה סמינרים כשלכולם יש דד ליין בראשית יולי. כל ההווייה שלי נתונה עכשיו ליצירה הזו שהיא פסגת הלימודים שלי. את כל הכלים השונים שאספתי לארגזי אני מוציאה ואיתם מנתחת את הנושאים שאני חוקרת. את כל המחקרים הקטנים שרציתי לעשות מאז שנכנסתי לאוניברסיטה, את כל הרעיונות שרצו לי בראש, אני מוציאה עכשיו החוצה ומעלה על הדף כדי שמישהו יקרא ויתן פידבק.
לאחרונה גיליתי שאני לא יכולה לקיים שני סוגים של public writing בו זמנית. כל הביטוי הפנימי שלי צריך להתנקז למקום אחד כדי לצאת בצורה הטובה ביותר. כל היצירתיות שלי כל הפובליציזם שלי, שהם הכתיבה, צריכים להגיע לתוך המקום האחד שבו אני עכשיו צריכה להשקיע ולהראות את מיטבי. כדי שכתיבה אחת תהיה הטובה ביותר, עליי לגמרי לוותר על הכתיבה האחרת.
לכן הבלוג שלי יוצא לחופשת סמסטר עד יולי. אני מתנצלת בפני כל מי שלא אקרא או אגיב אצלו עד אז. אני מתנצלת בפני כל מי שאוהב לקרוא אותי. אם הכל אמיתי, אז הכל כנראה יהיה פה כשאחזור. ואם הכל לא אמיתי, אז כנראה שלא יהיה, וכנראה שאז גם לא חבל...
I'll be back, אומר המושל שווארצנגר בכל סוף סרט שלו, זה כנראה גם מה שאמר השגריר מאיסקיי בכל פעם שעזב את בריטניה הנפלאה לטובת חופשה בברה"מ.
I'll be back...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
